בסכסוכים מזוינים, בין אם הם בינלאומיים ובין אם אינם בינלאומיים, נוצר צורך ניכר בסיוע הומניטרי. מילוי הצרכים ההכרחיים והבסיסיים של אוכלוסיות אזרחיות – מזון, מים ומחסה – נמנע מהן לעתים קרובות, ואין להן גישה לשירותי בריאות ושאר שירותים חיוניים. הסיבות לכך משתנות: החל ברכוש שנהרס כתוצאה מפעולות לחימה, ועד לשטחי חקלאות אשר עלולים לצאת מכלל שימוש עקב פיזור מוקשים, תחמושת מיצרר או שאר שרידי מלחמה שלא התפוצצו. אוכלוסיות שלמות עלולות להיאלץ לעזוב את בתיהן ולנטוש את מקורות ההכנסה הנהוגים על ידם. בנוסף, תשתיות כלכליות ואחרות עלולות להינזק או להשתבש, ויציבותם של מדינות או מחוזות שלמים נפגעת למשך פרק זמן ממושך.
על פי המשפט הבינלאומי, מדינות הן הנושאות באחריות העיקרית להבטחת סיפוק צרכיהם הבסיסיים של האזרחים והאוכלוסיות האזרחיות שתחת שליטתן. ואולם, לגבי מדינות שאינן מסוגלות או שאינן מעונינות בקיום מחויבויותיהן, המשפט ההומניטרי הבינלאומי מסדיר פעילות סיוע וסעד בידי אחרים, כגון ארגונים הומניטריים, בכפוף להסכמת המדינה הנוגעת בדבר. על מנת שיוכלו לבצע את משימותיהם, יש לתת לארגונים הומניטריים גישה מהירה וללא עיכוב לנפגעים.
את המסגרת המשפטית בענין הסיוע ההומניטרי ניתן למצוא הן באמנות ג’נבה ובפרוטוקולים הנוספים להן משנת 1977 והן במשפט הבינלאומי ההומניטרי המִנהגי. כללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי בדבר הגישה והסיוע ההומניטריים קובעים בראש ובראשונה, כי ניתן לאשר פעולות סיוע וסעד – ובמצב של כיבוש חובה לאשרן – כאשר אוכלוסיות אזרחיות נותרות ללא אספקה מספקת. שנית, המשפט הבינלאומי ההומניטרי קובע בפירוט את התנאים המסדירים פעולות מעין אלה, במטרה לאפשר העברת משלוחי סיוע הומניטרי לנפגעים.
מחויבות לנקוט פעולת סיוע וסעד
ההוראות הרלוונטיות בפרוטוקולים הנוספים, הראשון והשני, קובעות כי “יינקטו פעולות סיוע הומניטריות” כאשר האוכלוסייה סובלת ממחסור באספקות החיוניות לשרידתו, ומבססות בכך חובה חוקית ברורה. ואולם, הן מוסיפות וקובעות כי חובה כזו כפופה להסכמת המדינה הנוגעת בדבר (להוציא בעת כיבוש). כך, יש למצוא את האיזון בין שתי דרישות, שעל פניו נראה כי הן סותרות: מחד יש לנקוט פעולות סיוע, ומאידך יש להשיג את הסכמת המדינה בעלת העניין.
התנאים למתן הסכמה משתנים בהתאם להקשר:
• בסכסוכים מזוינים בינלאומיים – כאשר אינם מתרחשים בשטחים כבושים – אל לצדדים הנוגעים בדבר לסרב להסכים מטעמים שרירותיים: יש לבסס כל מניעה של פעילות סיוע על נימוקים תקפים. על צד לתת הסכמתו במיוחד אם נקבע כי איום של רעב מרחף מעל אוכלוסייה אזרחית, וכי ארגון הומניטרי המספק סיוע על בסיס נטול פניות וללא הפליה מסוגל לתקן מצב זה.
• על סכסוכים מזוינים שאינם בינלאומיים חלים אותם הכללים שתוארו לעיל. ואולם, השאלה האם הסכמתה של המדינה הטריטוריאלית תהיה נחוצה אם הסיוע מיועד לאזרחים בטריטוריה שבשליטת קבוצת החמושים שאינה מדינה עדיין טעונה דיון.
• בשטחים כבושים, מוטלת על הכוח הכובש חובה להבטיח כי האוכלוסייה מקבלת הספקת מזון והספקה רפואית. במיוחד, במידה שמשאבי השטח הכבוש אינם מספיקים, עליו להכניס אליו את מצרכי המזון, האספקה רפואית ושאר הפריטים הדרושים.
אם האספקה ההכרחית אינה מגיעה באופן מספיק לכל אוכלוסייתו של שטח כבוש או לחלקהּ, חלה על הכוח הכובש חובה לתת הסכמתו לתוכניות סיוע על מנת לעזור לאוכלוסייה.
מהם התנאים למשלוחי סיוע הומניטרי?
הוראות מערכת הכללים השנייה, העוסקת בתנאים החלים על משלוחי סיוע הומניטרי, הן כלהלן:
• אנושיות, היעדר פניות ואי-הפליה: הוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי חלות רק על סיוע נטול משוא פנים ואנושי בטיבו, המתנהל ללא הבחנה פסולה. פירושו של דבר הוא, במיוחד, שיש לתת סיוע לכל הנזקקים, ללא קשר לצד שאליו הם משתייכים, וללא קשר לדת, למיגדר, וכו’.
• פיקוח: צדדים המתירים מעבר של אספקת סיוע רשאים לפקח על המשלוח, במיוחד באמצעות קביעת המינהלות והסידורים הטכניים, כולל הוראות הפיקוח החלות על העברה מעין זו.
המשפט הבינלאומי ההומניטרי והזכות להתערב מטעמים הומניטריים
בַּמידה ש’זכות – או אף חובה – להתערב’ מגעת לכדי הצדקת התערבות מזוינת מטעמים הומניטריים, הנושא אינו משתייך עוד למשפט ההומניטרי הבינלאומי, אלא לכללי חוקיות השימוש בכוחות מזוינים ביחסים בינלאומיים: במילים אחרות, זהו נושא מתחום ה- jus ad bellum )דיני המלחמה הנוגעים להצדקות למעורבות במלחמה). תפישת ‘האחריות להגן’ תופסת בהדרגה את מקומו של רעיון ה”זכות” או “חובה” להתערב על בסיס הומניטרי.
במחקר ה-ICRC בנושא המשפט המִנהגי, אשר פורסם בשנת 2005, נוסחו הכללים שלהלן, הוראות בדבר סיוע הומניטרי. אלה חלים הן במהלך סכסוך מזוין בינלאומי, והן במהלכו של סכסוך מזוין שאינו בינלאומי:
• סיוע הומניטרי: יש לכבד אנשי צוות ואוביקטים המשמשים בפעולות סיוע הומניטרי, ולהגן עליהם.
• על הצדדים לסכסוך להתיר ולאפשר מעבר מהיר וללא עיכוב של סיוע הומניטרי – אם הוא חסר פניות בטיבו ומנוהל ללא כל הבחנה פסולה – עבור אזרחים נזקקים, ובכפוף לזכות הפיקוח.
• על הצדדים לסכסוך להבטיח לאנשי צוותי סיוע מוסמכים את חופש התנועה הנחוץ לביצוע משימותיהם. רק במקרים של הכרח צבאי מוחלט ניתן להגביל את תנועותיהם באופן זמני.
• הרעבת האוכלוסייה האזרחית כשיטת לוחמה – אסורה.