מאמר, פורסם לראשונה: 24 בינואר 2014

מלחמת העולם השנייה. במחנה ריכוז גרמני. ©ICRC/hist-1153/27

ה-27 בינואר הוא יום השנה לשחרור אושוויץ, ב-1945. עבור הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC), הוא מסמל גם מחדל, את כישלונו לעזור ולהגן על המיליונים שהושמדו במחנות המוות. ה-ICRC הביע בפומבי חרטה על אוזלת ידו והטעויות שעשה בהתמודדות עם הרדיפות ורצח העם מעשה ידי הנאצים.

• רצח העם ורדיפות אחרות של הנאצים

תחת שלטונו של היטלר, נשללו מהיהודים כל זכויותיהם והם נושלו מרכושם, נדחסו אל תוך גטאות צפופים, אולצו לשאת טלאי צהוב והיו נתונים להשפלה ואכזריות משלל סוגים, לגירוש ולמעשי טבח. במהלך המלחמה, גדל מספר האקציות ויהודים הוגלו באופן שיטתי למחנות ריכוז והשמדה, מנותקים כליל מן העולם החיצוני.

בדצמבר 1939, פנה נשיא הוועד הבינלאומי של הצלב האדום לצלב האדום הגרמני כדי לארגן ביקור של נציגים מטעם ה-ICRC אצל יהודי ווינה שנשלחו לפולין. הוא נתקל בסירוב, שכן השלטונות הגרמניים לא רצו בשום אופן לדון בגורלם של אנשים אלה.

מאותו רגע ואילך, בחר ה-ICRC באסטרטגיה של הימנעות מהתייחסות ישירה לשאלת היהודים, אלא רק במסגרת פניות כלליות בנוגע לקרבנות של מעצרים או הגליות המוניים, וזאת מבלי להזכיר את השתייכותם הדתית או גזע המוצא שלהם, למרות שהיה ברור שמדובר בעיקר ביהודים.

ב-29 באפריל 1942, הודיע הצלב האדום הגרמני ל-ICRC כי לא ימסור כל מידע לגבי עצורים "לא-אריים", וביקש ממנו לחדול מהצגת שאלות לגביהם.

מידע על הרדיפות נגד היהודים בכל זאת דלף מגרמניה ומהמדינות שנכבשו על ידה, והגיע אל ממשלות בעלות הברית. חלק מן המידע הזה נודע גם ל-ICRC.

בקיץ 1942, דן הוועד הבינלאומי של הצלב האדום בשאלה אם לצאת בפנייה כללית בעניין הפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי. הוא הכין טיוטה, אך החליט בסופו של דבר שלא לפרסמה, בהעריכו כי זו לא תשיג את התוצאה המיוחלת. ה-ICRC המשיך לפיכך בפניות הדו-צדדיות שלו.

חבילות מזון

שנה לאחר מכן, השיג ה-ICRC אישור ממשרד החוץ הגרמני לשלוח חבילות מזון לאסירים שלגביהם ידע באיזה מחנות הריכוז הם נמצאים. היו לו פרטים של כ-50 מגורשים, שלכל אחד מהם הוא שלח חבילה, ובמהלך הקיץ קיבל אישור קבלה בחתימת הנמענים. בהמשך עלה בידי ה-ICRC לגלות את מקום מעצרם של מגורשים נוספים ולהרחיב את היקף פעילות שליחת החבילות שלו. ב-1 במרס 1945, כבר היו בידי ה-ICRC פרטים של כ-56,000 מגורשים, ולקראת סוף מעשי האיבה, פרטים על 105,000. החל מקיץ 1944 ואילך, הוסיף הארגון לחבילות האישיות שלו משלוחים קולקטיביים. בסך הכול, עד מאי 1945, שלח הארגון למעלה מ-122,000 חבילות למחנות הריכוז. ואולם, מבצע זה לא הצליח להגיע אל אותם מגורשים שהיו נתונים למשטר הקשה ביותר, וגם לא סיפק לשבויים כל הגנה מפני עינויים או שחיטה. הוועד הבינלאומי של הצלב האדום המשיך אפוא לפנות אל הרשויות הגרמניות, על מנת לבקר במחנות הריכוז. פניות אלה נתקלו בסירוב מוחלט.

באוקטובר 1943, שלח הוועד הבינלאומי של הצלב האדום נציג בשם ז'אן דה באבייה להונגריה. ב-17 במאי 1944, הגיע לשם פרידריך בורן כדי להחליפו. מבלי שום יכולת למנוע אותו, הם חזו בגל הגירושים של כל יהודי הפרובינציות כמעט לאושוויץ, שאורגן על ידי האס אס בין ה-15 במאי ל-7 ביולי 1944.

עבודתו של פרידריך בורן

ביולי 1944, השיג פרידריך בורן אישור מממשלת הונגריה להנפיק ליהודי בודפשט תעודות המראות כי ברשותם אישורי הגירה שהונפקו על ידי מדינות דרום-אמריקאיות. הגם שתעודות אלה לא אפשרו ליהודי בודפשט לעזוב את הונגריה, שהייתה מוקפת טריטוריות בשליטת הרייך הגרמני, הן סיפקו להם מידה מסוימת של הגנה.

בנוסף לכך, הקים בורן כ-60 מוסדות לילדים שקלטו בין 7,000 ל-8,000 ילדים יהודים, ובהם יתומים רבים. הוא פרש את חסותו על כל בתי החולים, המקלטים ובתי התמחוי שהשתייכו לקהילה היהודית בבודפשט. לצורך כך, הוא העסיק צוות של כ-3,000 מתנדבים, יהודים ברובם, וצייד אותם במסמכים המסדירים את מעמדם החוקי.

אמצעים אלה כובדו ככלל עד לרגע שבו העוצר, אדמירל מיקלוש הורטי, הופל ב-15 באוקטובר 1944 על ידי מפלגת צלב החץ, אשר, תוך ימים, גירשה מעל 50,000 יהודים מהבירה לכיוון הגבול הגרמני.

פרידריך בורן, שקצרה ידו מלמנוע את הגירוש הזה, העביר אספקת סיוע למגורשים, שנותרו ללא כלום. לעומת זאת, עלה בידו למנוע את יציאת המשלוחים האחרונים, שמנו כ-7,500 איש.

פעילויות נוספות באירופה

בבוקרשט, שני נציגים של ה-ICRC, קארל קולב וולדימיר דה שטייגר, ניסו, בין השאר, גיבשו הצעות שונות שהיו מאפשרות ליהודים להגר לטורקיה ומשם לארץ ישראל ולמדינות דרום-אמריקאיות. בתמיכת ארגונים יהודיים, הגישו הנציגים את ההצעות האלה ובאו בדברים שונים עם הרשויות, הכול לשווא, שכן אי אפשר היה לקבל את ההיתר הנחוץ. עם זאת, הצליחו נציגי ה-ICRC להציל כמה יהודים מגירוש.

ב-23 ביוני 1944, הגיע ד"ר מוריס רוסל, נציג של ה-ICRC, לטרזיינשטט. ביקורו שם תוזמר בקפידה. הוא התהלך בגטו בליווי קציני אס אס, אך לא ניתנה לו הזדמנות לדבר עם היהודים שם או להיכנס אל תוך המבצר. שני נציגים של ממשלת דנמרק השתתפו גם הם בביקור.

ב-27 בדצמבר 1944, הגיע ד"ר רוסל לאושוויץ. הוא דיבר שם עם מפקד המחנה, אך לא הותר להיכנס אליו.

בתוך דכאו

בימי המלחמה האחרונים, התאפשר לנציגים של ה-ICRC להיכנס לראשונה למחנות בטורקהיים, דכאו ומאוטהאוזן. הם הצליחו למנוע הוצאות להורג של הרגע האחרון, ונשאו ונתנו על כניעת המחנות עם הגעת כוחות הברית. נציג ה-ICRC במאוטהאוזן, לואי הפליגר, הצליח להביא לביטול פקודה, וכך מנע את פיצוץ מפעל התעשייה האווירית התת-קרקעי בגוזן (שהיה חלק מהמחנה) על כ-40,000 האסירים שהיו בתוכו.

נציגים של ה-ICRC לא הצליחו למנוע את פינוי המחנות באורניינבורג או ראוונסבריק, שהתנהלו בתנאים מחרידים. כל שעלה בידי הנציגים לעשות היה לנסות לחלק מזון למגורשים מצדי הדרך.

מלבד עבודתו של פרידריך בורן בהונגריה וכמה מקרים מזדמנים במקומות אחרים, עלו המאמצים של ה-ICRC לעזור ליהודים ולקבוצות אזרחים אחרות שנרדפו במהלך מלחמת העולם השנייה בתוהו.

על ידי השתתפותו בטקס שנערך בשנת 1995 לציון שחרור מחנה אושוויץ, ביקש נשיא הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, קורנליו סוֹמָרוּגה, להראות כי הארגון מודע לחלוטין לחומרת השואה ולצורך להנציח את זכרה כדי למנוע כל הישנות שלה. הוא הצדיע לכל מי שסבלו או איבדו את חייהם במהלך המלחמה והביע חרטה פומבית על הטעויות והמחדלים של הצלב האדום בעבר בכל הנוגע לקרבנות מחנות הריכוז.

 

קריאה נוספת:

דיאלוג עם העבר: ה-ICRC ומחנות המוות הנאציים – פרנסואה בוניון, המנהל של ה-ICRC לענייני משפט בינלאומי ושיתוף פעולה בתוך התנועה, מהרהר בכישלונו של הארגון להגיב בתקיפות על רדיפת היהודים בידי הרייך השלישי.

רצח העם ורדיפות אחרות של הנאצים

מציינים את שחרור אושוויץ – 27 בינואר 2005 – אושוויץ, המסמל את המחדל הגדול ביותר בתולדות ה-ICRC, נותר סמל עוצמתי של זוועות המשטר הנאצי ומשמש כתזכורת לאנושות שעליה לפעול לנוכח מצבים עתידיים המאיימים להסתיים ברצח עם.

ה-ICRC במלחמת העולם השנייה: ביבליוגרפיה