פרנסואה בּוּניוֹן, ראש המחלקה לדין הבינלאומי ולשיתוף פעולה עם תנועת הצלב האדום והסהר האדום, מהרהר על הכֶּשֶל של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) במחדלו להגיב בנחרצות על רדיפת הרייך השלישי את היהודים.

 

פורסם לראשונה: 5 בנובמבר 2002

גטו טרייזנשטאט. צילום: ROSSEL, Maurice / ICRC

 

עת לדבר, ועת שבה עדיף לשתוק.

במלים אין די, נוכח תמונות אלה, המשקפות סבל אינסופי כמו גם תהומות של אימה ואכזריות. בדיוק כשם שאין במלים די כאשר אנו מבקרים אתרים אלה שבהם משמרים זכרונות של רדיפה ורצח עם: תרזיינשטט, מאוטהאוזן, ברגן-בלזן, ראווֶנְסְבְּרוּק, בּוּכְנְווַאלְד, אושוויץ…

תמונות אלה מציגות, ראשית לכל, את הסבל-ללא-גבול של הנרדפים, אשר מסעם הטרגי החל בחוקי גזע וגטאות והסתיים בהשמדה, והובילם מהדרה חברתית לעושק, רעב, קור, השפלה, גירוש, ייסורי המחנות, ולבסוף מוות.

מה שתמונות אלה גם ממחישות, זו האכזריות הייחודית של הרודפים, הבוז העמוק שלהם לחיי אדם והעיוות המוחלט של ערכי מוסר, אשר ניכר מההרג המאורגן שבצעו.

וכמי שעובד בוועד הבינלאומי של הצלב האדום, מובן שקיים הכרח להתמודד עם מחדל הארגון, שהמנדט שלו הוא להגן על קורבנות מלחמה ולסייע להם.

האם ניתן היה להימנע מכשל זה או לא? זו השאלה העולה מייד בדעתנו בעת שאנו מנהלים דו-שיח עם העבר.

זו שאלה המובילה לשאלות רבות אחרות: מה ידע ה-ICRC על רצח העם? באיזו פעולה נקט? מה ניסה לעשות? מה יכול היה לעשות, ומה צריך היה לעשות כדי לנסות לעצור את רצח העם? כיצד התמודד עם העבר שלו?

לרוע המזל, הראיות המתועדות אינן שלמות והן מותירות מקום לאי-וודאות. יחד עם זאת, יש מסקנות שניתן להסיק מעבודותיהם של היסטוריונים, במיוחד הספר מאת ז'אן-קלוד פאבֶז (הצלב האדום והשואה, הוצ' אוניברסיטת קיימברידג', 1999).

מה ידע ה-ICRC? בקושי ידוע לנו כיצד השיג הארגון את המידע שלו. ועדיין, אין ספק כי עד קיץ 1942, הבכירים ב-ICRC כבר היו מוּדעים לרצח העם. כאשר נשאל על ידי הקונסול לאו"ם, פּוֹל סְקְוַויֵיר, ב-7 בנובמבר 1942, אישר קרל בּוּרְקְהארְט, מבכירי חברי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, את קיומה של הוראה מטעם היטלר, שתכליתה היתה – במונחים של גרמניה של היטלר – "לשחרר" את הרייך השלישי מיהודים. בורקהארט הוסיף כי מאחר שאין מקום שבו ניתן ליישבם מחדש, אין לדבר אלא פירוש אחד.

מה עשה ה- ICRC, לנוכח תחזית זו, או מה ניסה לעשות?

ראשית, הוא ניסה לנטר את מצוקת הנרדפים בכך שאיתר בני משפחה נעדרים בעזרת הצלב האדום הגרמני, וביקש ממנו מידע על אנשים שגורשו.

משלחת ה-ICRC בברלין אף ערכה פרזנטציות, שטיבן היה כללי, בנושא גורלם של בני ערובה ומגורשים, ונשלחו מכתבים לנשיא הצלב האדום הגרמני. אך ידוע כמובן כי הצלב האדום הגרמני בעצמו היה נתון תחת שליטה נאצית, וכי ראשיו נטלו חלק בַּרדיפה וברצח העם.

ה-ICRC אף עשה כמיטב יכולתו להעביר משלוחי סיוע לאנשים במחנות ריכוז וליתר קורבנות רדיפת הנאצים. לחלק מהמחנות והגטאות הגיעו חבילות מזון לאחר קשיים מרובים.

מספר נציגים של ה-ICRC, כגון פרידריך בּוֹרְן בהונגריה, זיורז' דוּנאן בסלובקיה, ולדימיר דה שטַייגר ורוברט קוֹלבּ ברומניה ורנה הנרי בבולגריה, הצליחו לנצל את מירווח הסובלנות הדחוק שעדיין התקיים במדינות הלוואי של הרייך השלישי כדי לספק לקורבנות הרדיפה מינימום של הגנה ולחסוך ממקצתם חלק מתלאות הגירוש.

לבסוף, במהלך חלקה האחרון של המלחמה, ניצל ה-ICRC את ההזדמנות שצצה בעקבות פירוק מנגנון הכוח הנאצי כדי להכניס נציגים למחנות ריכוז מסוימים, ולקחת חלק – אם כי במידה מוגבלת, יש להודות – בהצלת השורדים.

אין להקל ראש במשקלן של פעולות אלה, מאחר שהעקרונות המנחים את עבודת ה-ICRC מעולם לא זכו באופן כה מחפיר ליחס כל כך מבטל. מיליוני גברים, נשים וילדים מתו לאחר תלאות מזעזעות בלי שה-ICRC יכול היה לעשות דבר כדי להצילם.

ועדיין, הכשל היה, מעל לכל, חוסר יכולתו של ה-ICRC – או היעדר נכונותו – להכיר הכרה מלאה בהיקף הטרגדיה המתרחשת, ולהתמודד עימה באמצעות היפוך סדר הקדימויות ועל ידי כך שייטול על עצמו את הסיכונים המתחייבים מהסיטואציה.

באיזו מידה ניתן לייחס כשל זה ל-ICRC עצמו? אחרי המלחמה, הביקורת על ה-ICRC התמקדה בעיקר בסוגיית הגינוי הפומבי. האם היה על ה-ICRC להוקיע את רצח העם? באיזה אופן? ולמי להפנות את הגינוי?

ה-ICRC עצמו עורר שאלה זו.

כשהוא נזעק מההיסחפות למלחמה טוטאלית, שקל ה-ICRC בקיץ 1942 לעתור בנושא ניהול מעשי האיבה.

הפנִיה המוצעת הצביעה על ארבע נקודות שנראו חמורות במיוחד:

• התרחבות תופעת ההפגזות מהאוויר שכוונו נגד ריכוזי אוכלוסין;
• הידוק הסֶגֶר;
• הגירוש, לקיחת בני הערובה וטבח האזרחים;
• גורלם של שבויי מלחמה שלא היו מוגנים מתוקף אמנת ג'נבה משנת 1929.

הטיוטה הפכה לנשוא התייעצות בכתב, ונבחנה לאחר מכן על ידי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום בכנס המלִיאה ב-14 באוקטובר 1942. בסופו של דבר החליט ה-ICRC שלא לשלוח את העתירה.

מדוע? חילופי הדברים בתכתובת ההתייעצות, וגם בפרוטוקול הכנס, מעוררים רושם של אין אונים. אפילו חברי הוועד שהעידו על עצמם בבירור כי הם בעד עתירה, הכירו בכך שזה לא ישנה דבר, ושלא יהיה ביכולת ה-ICRC לעצור את ההידרדרות אל הקצה. החשש מפני סיכון הפעולות שה-ICRC עדיין יכול היה בפועל לבצע לטובת שבויי מלחמה היה לבטח גורם משמעותי, כמו גם מניעים פחות מוצהרים, כדוגמת החשש לגרום מבוכה לרשויות השוויצריות. התערבות היועץ הפדראלי (השוויצרי) פיליפ אֶטֶר, שהיה גם חבר הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, לבטח סייעה להטות את כף המאזניים נגד העתירה, בהתאם למבוקשה של המועצה הפדראלית (גוף ממשלתי שווייצרי).

באופן זה בחר ה-ICRC ללכת בדרך של מתן פרזנטציות לרשויות הרייך השלישי ולמדינות הלוואי באופן חסוי, אך הארגון ביצע אותן בעיקר באמצעות נציגיו. רק בקיץ/סתיו 1944 גילו בכירי ה-ICRC מעורבות במאמצים לסייע לקורבנות רדיפת הנאצים באמצעות פרזנטציות לדרג הגבוה. הבקורת של ז'אן-קלוד פאבז, שהשמיע את האבחנה שלפיה ה-ICRC "לא לקח על עצמו את סיכון-העל הכרוך בהטלת מלוא משקל סמכותו המוסרית על כף המאזניים לטובת קורבנות מסוימים אלה" (הצלב האדום והשואה, עמ' 282) אינה ניתנת להפרכה.

כפי שהעיר פאבז בהמשך, "ניתן איפוא לשאול מדוע, מחד, בין פעילות הסיוע, בבחינת לעג לרש מנקודת מבטם של הקורבנות.. לבין, מאידך, העתירה הפומבית שיתכן שהיא בבחינת מוצא אחרון שה-ICRC… סבר כי אינו יכול לעשות בה שימוש, לא ננקטה שום יזמה דיפלומטית שמשקלה הלם את הדרמה המתחוללת לנגד עיני כולם ואשר התבססה על שקלול מדויק של סיכונים, כגון מכתב מחאה להיטלר או להימלר, או – יותר טוב – לשלוח את הובר או את בורקהארט לברלין או לבֶּרְכְטֶסְגאדֶן" (הצלב האדום והשואה, עמ' 279).

מורך הלב שבבסיס הפרזנטציות החסויות הוא שהטיל את הצל הכבד ביותר על ה-ICRC, אף יותר מהיעדר הגינוי הפומבי, לדעתי.

אילו לקחים הפיק ה-ICRC ממחדל זה?

ניתן למנות מספר לקחים:

• מנקודת מבט משפטית, העבודה שהובילה לאימוץ אמנת ג'נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה;
• מנקודת מבט אתית, אימוץ הצהרת עקרונות היסוד של הצלב האדום והסהר האדום, שהתבססו על עבודתם הראויה לציון של מקס הובר ושל ז'אן פִּיקטֶה המנוח, במטרה למנוע כל עוולה נוספת מהסוג שנעשה בתוך תנועת הצלב האדום והסהר האדום אחרי שהיטלר עלה לשלטון בשנת 1933;
• ברמה הפוליטית, יחסי ה-ICRC עם שווייץ עוצבו מחדש על מנת להבטיח את אי-תלותו של הארגון בה;
• במטרה לשמר את הזכרון, ה-ICRC לקח על עצמו בשנת 1955 את הנהלת סוכנות האיתור הבינלאומית (שנוהלה עד אז על ידי תנועת הצלב האדום והסהר האדום), מקום שבו משמרים את מסמכי תיעוד ממחנות ריכוז;
• ואחרון, על מנת לבסס את קביעת העובדות ההיסטוריות בַּנושא, הזמין ה-ICRC את ז'אן-קלוד פאבז לערוך חקירה עצמאית של פעילויותיו לטובת קורבנות הרדיפה הנאצית, ונתן לו גישה בלתי מוגבלת לארכיון שלו ביחס לתקופה זו; מתוך דאגה לשקיפות, החליט ה-ICRC גם לתת לכל יתר ההיסטוריונים גישה לארכיונו, למעלה מ-50 שנה אחורה; לאחר שלמד את מסקנות עבודתו של פאבז, הכיר ה-ICRC בכשלי העבר שלו והביע את חרטותיו בעניין זה.

יחד עם זאת, התמונות המוצגות בתערוכה זו נושאות אותנו בחזרה לִמְציאות שאין בכוחן של מלים – אף לא המילים החזקות ביותר – לתארה.

*הדברים נישאו במוזיאון הצלב האדום והסהר האדום ב-4 בנובמבר 2002, בשולחן עגול אשר אוּרגן עבור תערוכה שכותרתה: "זכרונות של מחנות".

עוד בנושא:

השואה והוועד הבינלאומי של הצלב האדום

זוכרים את השואה: התמודדות הצלב האדום הבינלאומי והקהילה הבינלאומית עם רצח עם