הצהרה מיום 25 באוקטובר 2007

מסמך שאומץ על ידי אסיפת הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) ביום 27 באפריל 2006.

רצח העם היהודי ורצח העם הצועני, ורדיפות אחרות שבוצעו תחת שלטון הרייך השלישי, המיטו סבל בל יתואר. העובדה שאירועים כאלה התרחשו באין מפריע היא המחדל הגדול ביותר של הציביליזציה המערבית.

הכישלון שייך גם לצלב האדום בכללותו, אך רוב כובדו רובץ על כתפי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) לאור המשימה הספציפית של הארגון ומעמדו בתוך תנועת הצלב האדום והסהר האדום הבינלאומית. מיליוני גברים, נשים וטף – רובים יהודים, אך גם צוענים, נכים וכל מי שהמשטר ראה בהם מתנגדים או לוחמי חופש – הושמדו בדם קר, בתנאים מחרידים, מבלי שה-ICRC מסוגל לעשות דבר כדי להגן עליהם. מעולם לא ידעו העקרונות המנחים של הארגון זלזול כה מופגן ובוטה, תוך עיוות מוחלט של ערכי המוסר שהביא לתיעוש המוות. עבור הניצולים ומשפחות הקרבנות, הפצעים שנגרמו על ידי אירועים אלה נותרו פתוחים עד עצם היום הזה.

כישלון זה צורב ביתר שאת לאור העובדה שה-ICRC לא פעל בכל כוחו לשים קץ לרדיפות ולעזור לקרבנות. הארגון נותר שבוי בתוך הנהלים המסורתיים שלו ובתוך המסגרת המשפטית הצרה מדי שבגדרה פעל. משזנח את רעיון הגינוי הפומבי – מתוך שכנועו שלא יהיה בכך כדי לשנות את מהלך האירועים, מתוך פחד שיהיה בכך כדי לסכן את פעילויותיו למען קרבנות אחרים, בעיקר שבויי מלחמה, ומתוך שלא רצה להחמיר את יחסיה של שווייץ עם המדינות הניצות – הסתמך ה-ICRC בעצם על נציגיו להגיש פניות חשאיות לשלטונות הרייך או לשלטונות המדינות הגרורות שלו. ברם, לא היה לנציגים אלה כל גישה למסדרונות השלטון. רק לקראת סוף המלחמה הגישו מנהיגי ה-ICRC פניות למנהיגים בכירים מסוימים של הרייך וגרורותיו.

במילותיו של ז’אן-קולד פאבז, החתום על המחקר העצמאי היסודי ביותר שנערך על מאמצי ה-ICRC לעזור לקרבנות הרדיפות הנאציות ואשר, לצורך כך, קיבל גישה בלתי מוגבלת לארכיוני ה-ICRC, הארגון “לא לקח את הסיכון הגדול מכול של הטלת מלוא כובד סמכותו המוסרית על כף המאזנים בשם הקרבנות הספציפיים הללו”.1

משהגביל את עצמו לשתי אופציות – זו של מבצע סיוע מצומצם מאוד שניהל למען קרבנות הרדיפות הנאציות, מבצע שהשיג תוצאות נלעגות ביחס למצב הקרבנות ולא השפיע על רצח העם, וזו של גינוי פומבי, נשק המוצא האחרון שה-ICRC סבר שלא יוכל להשתמש בו, לא עלה בידי הארגון – עד לחודשי המלחמה האחרונים – לפנות לגורמים דיפלומטיים בדרג רם ובאופן מתמשך מול מנהיגי הרייך או מנהיגיה של בנות בריתו או גרורותיו, שלא כולם חלקו את הפנטיות ההרסנית של בכירי הנאצים.2

מן הראוי היה לנסות גישות כאלה, גם אם היה מקום לספק לגבי יכולתן להניב את התוצאות הרצויות. שכן אם פשע אינו נתקל במחאה, ולו בדרך של פניות חשאיות, ואם מעשי זוועה חוזרים ונשנים אינם זוכים לגינוי, גם אם לא מוטלות סנקציות ממשיות – יש לחשוש שהערכים המוסריים שבבסיס המשפט ההומניטרי הבינלאומי יתמסמסו בסופו של דבר.

לאור הדברים האמורים, ה-ICRC היום מצר על טעויות ומחדלי העבר שלו. כישלון זה יישאר חקוק בזיכרון הארגון, כמו גם מעשי הגבורה של רבים מנציגיו באותה עת.

את ההיסטוריה אמנם לא ניתן לשכתב, אך ה-ICRC מתכוון לכבד את קרבנות הרדיפות הנאציות על ידי ניהול מאבק למען עולם שבו כבודם של כל גבר, אישה וילד נשמרים בכל מצב.

הערות:

1. Jean-Claude Favez, avec la collaboration de Geneviève Billeter, Une mission impossible?, Le CICR, les déportations et les camps de concentration nazis, Lausanne, Editions Payot, 1988 (“משימה בלתי אפשרית? ה-ICRC, הגירושים ומחנות הריכוז הנאציים”). ספר זה פורסם באנגלית תחת הכותרת: The Red Cross and the Holocaust (Cambridge University Press, Cambridge, 1999), pp. 273-282

2. “ניתן, אפוא, לשאול את השאלה מדוע בתווך שבין, מצד אחד, מבצע הסיוע, הנלעג מנקודת מבטם של הקרבנות… ומצד שני הקריאה הציבורית, נשק של מוצא אחרון שה-ICRC… סבר שאינו יכול להשתמש בו, לא הושקה כל יוזמה דיפלומטית שתהיה גם ראויה לשמה לנוכח הדרמה שנפרסה לנגד עיניי כולם וגם מבוססת על חישוב סיכונים מדויק, כגון מכתב מחאה להיטלר או להימלר, או – עוד יותר טוב – נסיעה של הוּבּר או בּוּרקהרדט לברלין או ברכטסגאדן” (פאבז, 1999, שם, עמ’ 279).

ראו גם:
• מציינים את שחרור אושוויץ
• דיאלוג עם העבר: ה-ICRC ומחנות המוות הנאציים
• ה-ICRC במלחמת העולם השנייה: השואה