שלושה כללים בסיסיים מסדירים את האופן שבו רשאי צד לסכסוך מזוין לבצע פעולות צבאיות, כלומר, לנהל לחימה או לבצע מעשי איבה: הכללים בדבר הבחנה, מידתיות וזהירות. מטרתם להגן על אזרחים מפני פגיעותיהם של מעשי איבה. בנוסף על כללים אלה, קיים האיסור על גרימת פציעות שאינן נחוצות או סבל מיותר, אשר מגן על לוחמים ושאר מטרות לגיטימיות להתקפה. כללים אלה נקבעו במיוחד בפרוטוקול הנוסף הראשון לארבע אמנות ג’נבה והם חלים, כחלק מהמשפט הבינלאומי ההומניטרי, על סכסוכים מזוינים בינלאומיים ולא-בינלאומיים.
הבחנה
הכלל הבסיסי של הבחנה דורש מהצדדים לסכסוך מזוין להבחין בכל עת בין אזרחים ואובייקטים אזרחיים מחד, לבין לוחמים ומטרות צבאיות מאידך. צד לסכסוך מזוין רשאי לכוון התקפה רק על לוחמים או אוביקטים צבאיים. אין להתקיף לא את האוכלוסייה האזרחית ולא את האזרח היחיד, אלא אם ולמשך אותו הזמן שבו הם נוטלים חלק ישיר במעשי איבה. על ההתקפות להיות מוגבלות אך ורק למטרות צבאיות, ואובייקטים אזרחיים לא יהוו יעד להתקפות. ככל שהדבר נוגע לאובייקטים, מטרות צבאיות מוגבלות לאותם אוביקטים אשר מטבעם, מיקוּמם, מטרתם או השימוש בהם – הם תורמים תרומה אפקטיבית לפעילות צבאית, ואשר הריסתם, תפיסתם או ניטרולם, באופן מוחלט או חלקי, בנסיבות המתקיימות באותו הזמן, מקנים יתרון צבאי מובהק. אובייקטים צבאיים טיפוסיים הינם מוסדות, בניינים ועמדות שבהם נמצאים לוחמי האויב, ציודם וחימושם, ואמצעי תחבורה ותקשורת צבאיים. כאשר נעשה באוביקטים אזרחיים שימוש לצרכים צבאיים (למשל, רכבת אזרחית המשמשת להעברת נשק ולוחמים), ניתן לראות בהם מטרות צבאיות.
האיסור על התקפות נטולות הבחנה נגזר מעקרון ההבחנה. התקפות חסרות הבחנה הינן:
• התקפות שאינן מכוּונות נגד מטרה צבאית ספציפית (לדוגמה, חייל היורה לכל הכיוונים בלי לכוון על מטרה צבאית מסוימת, ומסכן בכך אזרחים)
• התקפות העושות שימוש בשיטות או אמצעי לחימה שלא ניתן לכוונם למטרה צבאית ספציפית (למשל, טילים ארוכי טווח שלא ניתן לכוונם למטרותיהם במדויק)
• התקפות העושות שימוש בשיטות או אמצעי לחימה שלא ניתן להגביל את פגיעתם (למשל פצצת 10 טון המשמשת להריסת בנין יחיד).
מידתיות
על התקפות המכוונות נגד לוחם או מטרה צבאית לקיים את כלל המידתיות. פירושו של דבר הוא שאסור לפתוח בהתקפה העלולה לגרום לאובדן נלווה של חיי אזרחים, לפציעה נלווית של אזרחים, ו/או לנזק נלווה לאוביקטים אזרחיים, אשר יהיו מופרזים ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי. במילים אחרות, ניתן להתקיף מטרה צבאית רק לאחר ביצוע הערכה שתוביל למסקנה שלפיה אין לצפות כי משקל הפגיעות האזרחיות יעלה על היתרון הצבאי הצפוי.
אמצעי זהירות
בעת ביצוע פעולות צבאיות, על צד לסכסוך מזוין לנקוט זהירות מתמדת על מנת לחוס על אזרחים או על אוביקטים אזרחיים. על הצד המתקיף לעשות כל דבר בר ביצוע כדי לוודא כי יעדי ההתקפה הינם מטרות צבאיות. עליו לבחור באמצעי ושיטות התקפה הנמנעים מגרימת נזק נלווה לאזרחים ולרכוש אזרחי, או לפחות מצמצמים אותו למינימום. עליו להימנע מפתיחה בהתקפה אם נראה בבירור כי האובדן או הנזקים שייגַרמו יהיו מופרזים ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי. יש לתת התראות אפקטיביות בדבר התקפות שעלולות לפגוע באוכלוסייה אזרחית, אלא אם הנסיבות אינן מתירות זאת. יש לנקוט צעדי זהירות נגד פגיעותיהן של התקפות. לדוגמה, במידת האפשר, אין למקם מטרות צבאיות בסביבת אוכלוסיות אזרחיות ואוביקטים אזרחיים; יש לנקוט גם בכל יתר אמצעי הזהירות.
איסור לגרום לפציעות שאינן נחוצות או לסבל מיותר
קיים איסור על השימוש בנשק, קליעים וחומרי ושיטות לחימה אשר מטבעם גורמים לפציעות שאינן נחוצות או סבל מיותר. האיסור מתייחס ספציפית ללוחמים: כלי נשק מסוגים מסוימים הם אסורים משום שהם פוגעים בלוחמים בדרכים שאין לקבלם. למרות שהעקרון מקובל בדרך כלל, אין הסכמה לגבי הדרך הנאותה להחליט האם נשק גורם לפציעות שאינן נחוצות או סבל מיותר. בית הדין הבינלאומי לצדק הגדיר סבל מיותר כ”נזק העולה על אותו נזק אשר ממנו לא ניתן להימנע בעת השגת יעדים צבאיים לגיטימיים” (חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי בהאג משנת 1996, על שאלת חוקיות האיום או השימוש בנשק גרעיני). לדוגמה, הכלל האוסר על כיוון נשק לייזר לעיני חיילים, כפי שמנוסח בפרוטוקול הרביעי הנוסף לאמנות ג’נבה, נקבע בהשראת המחשבה שגרימת עיוורון קבוע באופן זה ובכוונה מגיעה לכדי גרימת פציעה שאינה נחוצה או סבל מיותר.
נטילת חלק ישיר במעשי איבה
אזרחים מוגנים מפני התקפות, אלא אם ולמשך אותו הזמן שבו הם נוטלים חלק ישיר במעשי איבה. על מנת להבהיר מה פירוש הדבר בַּשטח, ה-ICRC קיים מספר פגישות מומחים שבהם נדון רעיון זה. בשנת 2009 פרסם ה-ICRC מסמך שהתבסס על דיונים אלה תחת הכותרת הנחיה פרשנית בנושא רעיון ההשתתפות הישירה במעשי איבה על פי המשפט הבינלאומי ההומניטרי. על פי ההנחיה הפרשנית, אזרחים נחשבים כמי שנוטלים חלק ישיר במעשי איבה כאשר הם מבצעים פעולות ספציפיות כחלק מניהול מעשי האיבה בין צדדים לסכסוך מזוין. פעולה ספציפית תיחשב כהשתתפות ישירה במעשי איבה אם יתקיימו כל התנאים שלהלן במצטבר:
1) נדרש כי הפעולה תגיע לסף נזק מסוים. אלו הם פני הדברים כאשר סביר שהפעולה תפגע בפעולות הצבאיות או ביכולת הצבאית של יריב. ואפשרות נוספת: כאשר סביר שהפעולה תגרום לפציעת או להריגת אזרחים או להוצאת לוחמים מכלל פעולה (לחימה), או שהיא תהרוס אוביקטים אזרחיים.
2) נדרש קשר סיבתי ישיר בין הפעולה לבין הנזק שסביר שייגָרם מאותה פעולה או ממבצע צבאי מתואם שאותה פעולה מהווה חלק אינטגרלי ממנו.
3) נדרשת שייכוּת ללחימה. פירושו של דבר הוא שהפעולה צריכה להיות מתוכננת ספציפית לגרום ישירות לַנזק חוצֶה-הסף, לטובת צד ללחימה ולשם פגיעה בְּאחר.
אזרחים ייחַשבו כמשתתפים ישירות בלחימה, והגנתם מפני התקפות תאבד להם, אם ולמשך אותו הזמן שבו הם מבצעים מעשים מעין אלה. יתר על כן, בתפישת ההשתתפות הישירה במעשי איבה נכללים הן צעדי הכנה לביצוע פעולה ספציפית אשר מהווה השתתפות ישירה במעשי איבה, והן ההגעה למקום ביצוע הפעולה והשיבה ממנו.