נאום שנשא פטר מאורר, נשיא הוועד הבינלאומי של הצלב האדום במטה הארגון בג’נבה במסגרת אירוע הנצחה בשיתוף עם הקונגרס היהודי העולמי לציון 70 שנה לשחרור מחנות הריכוז באירופה:
“הוועד הבינלאומי של הצלב האדום כּשָל מלהגן על אזרחים ובמיוחד על היהודים שנרדפו ונרצחו על ידי המשטר הנאצי; הוא כּשָל מלהבין את ייחודיות אובדן צלם האנוש לנגד עיניו […] הוא נכשל כארגון הומניטרי משום שאיבד את מצפונו המוסרי.”
ההיסטוריה אינה מגיעה לקיצה. את ההיסטוריה זוכרים, חוזרים ומדברים עליה, חוקרים ולומדים אותה ודנים בה, שוב ושוב, בכל דור ודור מחדש 70 שנה הם תקופת חיים – רגע הולם, לפיכך, לזכור את זוועות השואה ואת שחרור מחנות הריכוז.
אבקש להודות לכולכם על כך שהצטרפתם אלינו הערב. תודות מיוחדות לשותפינו לאירוח ערב זה, הקונגרס היהודי העולמי, ולנשיא רונלד לאודר, למזכ”ל רוברט זינגר, לתום גל, הנציגה פה בג’נבה, ולחברי הפאנל הנכבדים שהואילו להשתתף בדיון.
לאורך שבעת העשורים האחרונים, התחלנו לתפוש את הפרטים של מה שהיה ידוע מזמן, ולא נדון זמן רב מידי: האסון האנושי שאין מקביל לו – השואה, כוחו של הפחד, הסכנה הטמונה באי חוקיות במסווה של חוק, מזימות הסתר של משטר אימים, ה”בנאליות של הרוע”, והימנעותם של מי שידעו מלפעול.
לאורך שבעת העשורים האחרונים, למדנו על המחדלים המדיניים, המוסריים והמקצועיים של המערכות, המוסדות ויחידים, שהובילו לַאסון מעשה ידי-אדם, ואשר צמחו על מצע “קטסטרופה קוגניטיבית” כפי תיאורו הקולע של קארל וו. דויטש – או במילים אחרות, חוסר היכולת של רבים מידי מבני הדור להבין את אופיו האמיתי של המשטר הנאצי.
לאורך שבעת העשורים האחרונים, שמענו גרסאות רבות מספור של ההצדקות המעוותות לזוועות השואה. הצדקות אלה שימשו בראש ובראשונה את המבַצעים, אך הורחבו לשאר העולם שעמד מן הצד וצפה. למרבה הטרגדיה, מנהיגי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום נמנו עם העומדים מן הצד אשר – כשעומתו עם שאלות בדבר שתיקת הארגון – הגנו על תגובות סטנדרטיות לנסיבות חריגות: זה לא יהיה אפקטיבי לדבר עכשיו; זה לא ישנה את מהלך ההיסטוריה, זה יסכן את הגישה הקיימת לנזקקים, זה יעמיד את הנייטרליות וחוסר הפניות של הארגון באור שלילי וכיוב’… הצדקות מעין אלה התבססו על אי הבנות תהומיות באשר לאופי המערכת וטבעו של הטרור. ה-ICRC לא ראה נכוחה את גרמניה הנאצית, אלא טיפח את האשליה כאילו הרייך השלישי היה ‘שותף רגיל’, מדינה המפרה לעתים חוקים, שלא בשונה מכל צבא אחר במהלך מלחמת העולם השנייה, ונוקטת לעתים אמצעי ושיטות לחימה בלתי חוקיים.
כולנו ידענו כי השואה היוותה רגע מכונן עבור העולם, האנושות, הקהילה היהודית, ויחסים בינלאומיים. היא עיצבה וחידדה את הציפיות ממדיניוּיוֹת ציבוריות במדינות רבות וביחסים בינלאומיים ביחס למחויבויות המשפטיות והמוסריות של היחיד. כהיסטוריון, ביליתי שנים רבות בלימוד המדינאות הגרמנית והאירופאית של שנות השלושים והארבעים, בנסיון להבין הן את הדינמיקה של הכוח ושל משטרים טוטליטריים והן את התמוטטות האנושיות. כדיפלומט שווייצרי חוויתי את המתחים החזקים בין אמת היסטורית לפוליטיקה של הצדקות, וכנשיא ה-ICRC אני שואל את עצמי שוב ושוב כיצד מתקשר אסון העבר עם האלימות בימינו אלה.
בעקבות השואה ומלחמת העולם השנייה, אימצה הקהילה הבינלאומית את אמנת ג’נבה הרביעית שהתמקדה בהגנת אזרחים – חידוש בתחום המשפט הבינלאומי אשר התמקד הרבה יותר בהגנת החיילים הפצועים, החולים והכלואים. בערך באותה עת אימץ האום את האמנה נגד רצח עם, ובשנים שלאחר מכן היתה הקהילה הבינלאומית עדה להופעתה של האחריות לפשעי מלחמה, לפשעים נגד האנושות ולרצח עם כשילוּש קווים אדומים. הזכות לדעת, הזכות לפיצויים, הזכות לעשיית צדק והזכות לכך שהדבר לא יִישָנה צצו כאבני בּוֹחַן חשובות להתמודדות עם העבר, וכעמודי יסוד הכרחיים של פיוס בעל משמעות. העולם הפיק אי אילו לקחים מן השואה בנוגע למסגרת משפטית ולמערכת קווי מדיניוּת.
במונחים מוסדיים, גם ה-ICRC הפיק לקחים לא קלים. הוא כּשָל מלהגן על אזרחים ובמיוחד על היהודים שנרדפו ונרצחו על ידי המשטר הנאצי; הוא כּשָל מלהבין את ייחודיות אובדן צלם האנוש לנגד עיניו והגיב על הזוועות בהליכים סטנדרטיים; הוא צפה אין אונים ושתק, לא באמת ניסה – ובוודאות לא התאמץ מספיק – לעמוד באמות המידה של אנושיוּת. ה-ICRC כּשָל בשל מסקנות השווא שהסיק מהבחנות תקפות לחלוטין, ואין לזה כל תירוץ. הוא נכשל כארגון הומניטרי משום שאיבד את מצפונו המוסרי. מחדל זה הפך לאינהרנטי להיסטוריה המוסדית שלנו.
לפני 20 שנה, הקודם לקודמי בתפקיד, קורנליו סוֹמַרוּגָה – שאת ישיבתו עמנו הערב אני מברך בחום – היה נשיא ה-ICRC הראשון שהכיר פומבית בכך שכֶּשֶל הארגון לומר את הדברים בקול רם היה תבוסה מוסרית. איני יכול אלא לשוב ולחזור על הבחנתו הערב, ולציינו לשבח על שהכיר בכך באותה העת.
מאז, בחרנו להתעמת עם עברנו ולאמץ שקיפות. הארכיונים הציבוריים שלנו מהווים הוכחה להכרתנו בעבר ולמאמצינו הנמשכים להתמודד עם אמיתות לא נוחות. ה-ICRC אף אימץ מדיניות חדש בנושא חסיון, והכיר מפורשות בכך שיש פתח לגינויים של מעשים שהם בלתי אנושיים. בחרנו לא לתת להגיון הבינארי של שתיקה כנגד הצבעה על האשמים לדחוק אותנו לפינה, שהיא בהכרח משתקת. ה-ICRC פתח – במקום זאת – ערוצי פעילות רבים: גיוס צדדים לאמנוֹת, פעילות דיפלומטית, הגעה לציבור להסברת שיטת הפעולה שלנו, הפסקת פעילויות תחת תנאים הנכפים עליו על ידי צדדים לוחמים ואשר לא ניתן לקבלם, יציאה ממקומות בשל התקיימות נסיבות קיצוניות שבהן הישארות תגרום יותר נזק מתועלת, ואחרון-אחרון, הוקעה בפומבי של הפרות הוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי. היום, השאלה הגדולה איננה האם לומר דברים בקול רם אלא כיצד, היכן ולמי עלינו לומר מה, אם ברצוננו לקדם את מטרתנו להגן על כבוד האדם ולהגדיל את נפח הפעילות ההומניטרית.
כאשר מעשי זוועה במספרים גדולים אינם נסתרים עוד מאחורי גדרות מחנות ריכוז ובמחשכי מרתפי הגסטפו, כאשר הפגנת אי-האנושיות, האנטישמיות וההֲדרה מהווה חלק מנסיון מקיף לזרוע אימה בלב כלל הציבורים והחברות, אנו עלולים להיזקק לאסטרטגיות מתוחכמות יותר מאשר הוקעה בציבור.
לאור האתגרים בעת הזו, לא יפתיע אתכם שהתוכנית הארבע-שנתית הנוכחית של ה-ICRC שמה דגש מיוחד על קידום האג’נדה והתפקידים של הדיפלומטיה ההומניטרית שלו. לאור שורשינו, תפקידנו ותחומי אחריותנו, איננו יכולים להיות רק ארגון סיוע בלבד. עלינו לתת להגנה על הפגיעים קדימוּת עליונה, ופירוש הדבר הזרקת דינמיקה עצמתית יותר בין עבודת היומיום שלנו לטובת אוכלוסיות נפגעות-מלחמה לבין המנדט שלנו לפתח ולקדם את המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ולהשפיע על המדיניות ההומניטרית שמפתחים הצדדים החתומים על אמנות ג’נבה.
גם האסטרטגיה המוסדית המוצלחת והשאפתנית ביותר לא תפתור את הדילמות המתקיימות בין העקרונות הגבוהים המעצבים את הפעילות ההומניטרית לבין המציאות הנוקשה שעִמה אנחנו מעומתים בסכסוכים רבים כל כך כיום. כולנו מודעים לכך שההיפך מכשלון אינו בהכרח הצלחה. אך אין פירוש הדבר שאיננו חותרים לשפר. לגבי דידי, הצלחה כרוכה בלשאול את השאלות הנכונות, ולזה בדיוק חותר היום פאנל הדיונים.
אנו מוזמנים לחשוב על החד פעמיות של המשטר הנאצי והשואה, והאם ניתן לקשרו עם דפוסי פעולה נמשכים של רצח עם. הדבר מעורר מספר שאלות קשורות, כגון:
- האם אנו יכולים להבחין בין הפרות של החוק המתרחשות במסגרת קבלתו של החוק ככלל לבין הפרות שיטתיות שביסודן מטילות את עקרון האנושיות בספק?
- כיצד נמנעים מאנלוגיות מוטעות המובילות אותנו למסקנות שגויות?
- מה חדש ומה ישן?
- איפה הגבול בין פשרה לבין פשרה אומללה?
- מתי נכון לנקוט פעולה בהתמדה וסבלנות ? ומתי זו אשליה מסוכנת?
רבים התחייבו ללמוד מהעבר ולא לתת להיסטוריה לחזור על עצמה. לפני שבועיים, ביום השואה, הידהדו המילים “לעולם לא עוד” ברחבי העולם. אך עבור ה-ICRC, “לעולם לא עוד” מתקשה איכשהו להדהד בשל מה שאנחנו רואים וחווים בשטח מידי יום. איננו יכולים להבטיח שקטסטרופה הומניטרית מסדר הגודל של השואה לא תקרה שוב. להיפך, אנו עדים למלוא מגוון מעשי הזוועה, מידי יום, במלחמות ברחבי העולם.
במחשבה על פירושה של הפקת לקחים מהשואה, כהכנה לכינוסנו היום, שבתי וקראתי קצת מכתביו של השופט תומס בּורגנטל. בספרו המפורסם “ילד בר מזל” הוא נזכר בתקופה שכיהן כשופט ופעל כעורך דין במקרים של מעשי זוועה בבלקן, קמבודיה, רוואנדה ואל סלבדור אשר הציתו זכרונות מימיו באושוויץ כילד קטן. לגבי דידי מגלם בורגנטל את התפנית החיובית ביותר שההיסטוריה יכולה לבצע.
רבים מכם עשויים לזכור את ההשוואה שעשה בורגנטל בין הישרדות באושוויץ לבין אותם ילדים השורדים עוני ואלימות בשכונות העוני של היום. הוא בוודאי היתווה את הדרך: הפיכת הטראומה והאינסטיקט להישרדות לבדו לאנרגיה יצרנית להקמת מוסדות, וחיזוק הנשיאה באחריות והמסגרות המשפטיות, ובכך לייצר מקום לחברות אנושיות יותר. אלו הם המרכיבים שיבטיחו כי חברות לומדות את הדברים הנכונים מהעבר. אלו הם המרכיבים המתירים לארגון דוגמת ה-ICRC לנוע קדימה בענווה ובהחלטיות.
בין אם בסוריה, בעירק בתימן או בפלסטין, בין אם באוקראינה או בקולומביה, במיאנמר או באגן הים התיכון, ה-ICRC מאותגר מידי יום למנף את השפעתו על מנת לסייע ולהגן על אנשים מפגיעת האלימות, למנוע הפרות של החוק, ולהבטיח מינימום מסוים של אנושיות ולמנוע את הגרוע מכך. זו התחלה ולעולם אין היא מספיקה!
תודה רבה.
עוד בנושא: