מה אומר המשפט הבינלאומי ההומניטרי על נעדרים וחידוש קשרי משפחה?
סכסוכים ואסונות מותירים אחריהם יותר מאשר רק פצעים גופניים: בעיצומן של המהומה, הבהלה והאימה עלולים בני משפחה למצוא את עצמם בתוך דקות כשהם מופרדים זה מזה, ולפניהם שנים ארוכות של ייסורי צער ואי ידיעה לגבי גורל הילדים, בני זוג או הורים. אמנות ג’נבה והפרוטוקולים הנוספים להן מבקשים להבטיח כי אנשים לא ייעלמו, בייחוד על ידי קביעת מחויבויות בדבר תיעוד מידע על אודות אנשים שחירותם נשללה מהם, מחויבויות לגבי המתים, ומחויבויות ביחס לזכות המשפחות לדעת מה עלה בגורל קרוביהן.

אנשים שחירותם נשללה מהם
על כל צד לסכסוך מזוין לתעד את הפרטים האישיים של כל מי שחירותו/ה נשללת ממנו/ה, כל שבוי מלחמה למשל, או אזרח במעצר. יש לספק מידע זה, בצורת כרטיס שבִייִָה או מעצר, לשבוי המלחמה או לַעצוּר. יש לשלוח את כל הפרטים האלה גם לקרובים, בין אם באמצעות הכוחות המגֵנים – קרי, מדינות ניטרליות שמוּנוּ להבטיח את הזכויות של הצדדים לסכסוך, ושל אזרחיהם, במדינות אויב – או באמצעות ה-ICRC. גם למי שחירותם נשללה מהם הזכות להתכתב עם משפחותיהם (למרות שניתן להגביל את הזכות לתקשורת, במיוחד היכן שמתקיים הכרח צבאי מוחלט).

המתים
על כל צד לסכסוך מזוין לנקוט בכל הצעדים האפשריים לחיפוש אחר המתים, איסופם ופינויים כמו גם למניעת ביזת גופותיהם. על הצדדים לסכסוך להשתדל לאפשר השבת שרידי גופות, אם הצד הנגדי או קרובי המשפחה של המתים מבקשים זאת. יש לנהוג דרך ארץ בסילוק הגופות, ויש לכבד את קבריהם ולתחזקם כראוי. על מנת לאפשר זיהוי, יש לתעד לפני סילוק הגופות את כל המידע הזמין, ולסמן את מיקום הקברים.

הזכות לדעת
המשפט ההומניטרי הבינלאומי דורש מצדדים לסכסוך מזוין בינלאומי לנקוט כל צעד אפשרי להבהרת גורל נעדרים; הוא אף קובע כי בני משפחה זכאים לדעת מה עלה בגורל קרוביהם. בעקרון, החוק המקומי הוא שיגדיר מי נחשבים ‘קרובי משפחה של נעדר/ת’. ולמרות זאת, ראוי לציין כי על כל הגדרה לכלול לכל הפחות בני משפחה קרובים, כגון:
• ילדים שנולדו במסגרת נישואין או מחוץ לנישואין, ילידם מאומצים וילדים חורגים

• הורים שעדיין חיים, בין אם מתוקף נישואין ובין אם לאו

• אחים ואחיות שנולדו לאותם הורים או להורים שונים, או מאומצים

על כל צד לסכסוך לחפש את מי שדוּוחו על ידי הצד היריב כנעדרים.

כללי האמנות החלים על סכסוכים מזוינים שאינם בינלאומיים הם פחות מפותחים. ואולם מתוקף המשפט המנהגי, רבים מהכללים שתוארו לעיל חלים הן על סכסוכים מזוינים בינלאומיים והן על אלה שאינם בינלאומיים.

נעדרים הינם יחידים אשר למשפחותיהם אין כל חדשות עליהם ו/או אשר דוּוחו, על בסיס מידע אמין, כנעדרים כתוצאה מסכסוך מזוין – בינלאומי או שאינו בינלאומי – או מסיטואציה אלימה אחרת כלשהי.

הנסיבות שבהן אנשים נעלמים מגוּונות. להלן מספר דוגמאות:

• לעתים קרובות אובדים למשפחות עקבותיהם של קרובים שהתגייסו לכוחות המזוינים או הצטרפו לקבוצות חמושים, בהיעדר כל אמצעי שישאיר את הקשר עמם על כנו. ניתן להכריז על מי שנמנים עם כוחות מזוינים או קבוצות חמושות כנעדרים בקרב כאשר הם מתים, אם לא צוּידו באמצעים הנחוצים לזיהוי, כגון דסקית זיהוי.

• יחידים שנתפסים, נעצרים או נחטפים עלולים להיכלא במקום חשאי, או בלתי ידוע, ולמות במעצר. במקרים רבים, משפחותיהם אינן יודעות את מקום הימצאם או שאין מתירים להן לבקר או אפילו להתכתב עִמם. לעתים קרובות אין תיעוד למידע על אנשים שחירותם נשללה מהם (תאריך ומקום המעצר, הכליאה, מוות או קבורה) או שהרישומים המכילים מידע כזה חסויים או מושמדים.

• רבים מדוּוחים כנעדרים בעקבות הריגות המוניות. במקרים רבים מושארות גופות הקורבנות במקום שבו מתו או נקברו בחִפזון, או שהן מועברות למקום אחר או אף מושמדות.

• עקורים, פליטים, קבוצות אנשים שבּוּדדו בעקבות הסכסוך ואנשים החיים באזורים כבושים עלולים להיווכח כי אינם יכולים להעביר ידיעות על אודותיהם ליקיריהם. סיטואציות אלה עלולות להוביל לפרידות ממושכות.

• גם ילדים נעלמים, כתוצאה מהפרדתם ממשפחותיהם שנאלצו להימלט מאתרי סכסוך, מגיוסם בכוח לכוחות מזוינים או קבוצות חמושות, ממאסרם או אף כתוצאה מאימוצם בבהילות ובאופן לא-רשמי.

• כאשר מחלצים גופות ומבצעים בדיקות לאחר המוות, לא תמיד שומרים ומנהלים כיאות את המידע המתקבל אשר עשוי להוביל לזיהוי המת.

כיצד המשפט הבינלאומי ההומניטרי מתמודד עם היעלמויות כפויות?

אמנת האו”ם להגנה על כל בני האדם מפני היעלמות בכפייה (2006) מגדיר ‘כפויה’ או ‘היעלמות כפויה’ כלהלן:
“מעצר, כליאה, חטיפה או כל צורה אחרת של שלילת חירות בידי סוכנים של המדינה או אנשים או קבוצות הפועלים תחת סמכותה, בתמיכתה או בהסכמתה בשתיקה של המדינה, שלאחריהם מסרבים להכיר בשלילת החירות או שמסתירים מה עלה בגורלם של נעדרים או מהו מקום הימצאם, אשר ממקמים אדם כזה מחוץ להגנת החוק.”

היעלמות כפויה מפרה שורה של כללים מכללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי, שהכי בולטים בהם הם האיסורים על שלילה שרירותית של חירות, על עינויים ושאר סוגי יחס אכזרי ובלתי אנושי ועל רצח. בנוסף, בסכסוכים מזוינים בינלאומיים, הדרישות המקיפות בדבר רישום, ביקורים וחילופי מידע בנוגע לאנשים שחירותם נשללה מהם מכוונות בייחוד למניעת היעלמויות כפויות. צדדים לסכסוך מזוין שאינו בינלאומי נדרשים אף הם לנקוט צעדים למניעת היעלמויות, כולל באמצעות רישומם של מי שחירותם נשללה מהם. בנוסף, את האיסור על היעלמויות כפויות יש לבחון לאור הכלל הדורש כיבוד חיי המשפחה והדורש מכל צד לסכסוך לנקוט בכל האמצעים בני-הביצוע למימוש אחריותם לבירור גורל המדוּוחים כנעדרים כתוצאה מסכסוך מזוין, ולספק לבני משפחותיהם כל מידע שיש לו על גורלם. ההשפעה המצטברת של כללים אלה הינה שפרקטיקת ההיעלמויות הכפויות אסורה על פי המשפט הבינלאומי ההומניטרי.

לשכות מידע בּמדינות

אמנות ג’נבה (ר’ סעיף 122 לאמנת ג’נבה השלישית וסעיף 136 לאמנת ג’נבה הרביעית) קובעות כי עם פריצתו של סכסוך ובכל מקרי הכיבוש, על כל צד לסכסוך להקים לשכה מידע רשמית לקבלת ולמסירת מידע על שבויי מלחמה וכלואים אזרחיים שבידיו. על כל צד ללחימה להודיע ללשכת המידע שלו-עצמו על אודות כל השבויים והאזרחים הכלואים שבחזקתו, ולספק לה כל פרט שבידיו הנוגע לזהותם של אנשים אלה, על מנת שקרוביהם יוכלו להתעדכן בהקדם האפשרי. במדינות שהן צד לאמנות ג’נבה, לשכות אלה מופעלות לעתים קרובות על ידי ארגון ההצלה הלאומי, הצלב האדום או הסהר האדום המקומי.

 

סוכנות האיתור המרכזית

“סוכנות מידע מרכזית לשבויי מלחמה תוקם בארץ נייטרלית. הוועד הבינלאומי של הצלב האדום יציע, אם יראה צורך בכך, למעצמות הנוגעות בדבר את דבר ארגונה של סוכנות כזאת. מתפקידה של הסוכנות לאסוף את כל הידיעות בדבר שבויי מלחמה שתקבל באורח רשמי או פרטי ולהעבירן במהירות האפשרית לארצות מוצאם של השבויים או למעצמה שעליה הם נמנים” (סעיף 123 לאמנת ג’נבה השלישית; ר’ גם בעניין אזרחים כלואים, סעיף 140 לאמנת ג’נבה הרביעית). ה-ICRC ממונה על הסוכנות, שזכתה ב-1960 לשם המחודש the Central Tracing Agency (סוכנות האיתור המרכזית) במטרה לשקף את כל הפעילויות שהסוכנות בצעה, פעילויות העוסקות גם בקטגוריות נוספות של אנשים, כגון מי שאינם שבויים, אזרחים ופליטים.