פליטים הם אנשים שחצו גבולות בינלאומיים ונתונים בסיכון, או שהיו קרבנות רדיפה בארצות מוצאם. עקורים, מאידך, לא חצו גבול בינלאומי, אך נאלצו גם הם להימלט מבתיהם (ראו הרחבה בהמשך).

על פליטים מגֵנים דיני הפליטים – בעיקר האמנה בדבר מעמדם של פליטים (1951) והאמנה המסדירה את ההיבטים הספציפיים לבעיות פליטים באפריקה (אמנת קמפלה משנת 1969) – ודיני זכויות אדם, ובמיוחד עקרון אי-ההשבה. המנדט בעניינם ניתן לנציבוּת העליונה של האו”ם לענייני פליטים. גם המשפט ההומניטרי הבינלאומי מגן על פליטים, כאשר הם נמצאים במדינה המעורבת בסכסוך מזוין. מלבד ההגנה הכללית שהמשפט ההומניטרי הבינלאומי נותן לאזרחים, אמנת ג’נבה הרביעית והפרוטוקול הראשון הנוסף לה מעניקות לפליטים הגנה מיוחדת. למשל, סעיף 44 לאמנת ג’נבה הרביעית אוסר על הכוח העוצר לנהוג בפליטים (אשר אינם נהנים למעשה מחסות שום ממשלה) מִנהג זרים אויבים. סעיף 73 לפרוטוקול הנוסף הראשון מוסיף כי בכל הנסיבות וללא כל הבחנה פסולה שהיא, יש לראות בפליטים מוגנים (כפי הגדרתם באמנת ג’נבה הרביעית).

ואולם, אין אמנה אוניברסלית המסדירה ספציפית את צרכי ההגנה של העקורים. אמנת קמפלה, המסדירה את ההגנה והסיוע לפליטים באפריקה, אשר נכנסה לתוקף בדצמבר 2012, הינה האמנה הבינלאומית הראשונה המטפלת בהגנת העקורים והסיוע להם. עקורים מוגנים על ידי גופי דינים שונים, לרבות החוק המקומי, דיני זכויות אדם – ובמידה שהם נמצאים במדינה המעורבת בסכסוך מזוין – המשפט הבינלאומי ההומניטרי. העקרונות המנחים של האו”ם בנושא עקורים (1998) הינו כלי משפטי בלתי מחייב אשר נודעת לו חשיבות רבה עבור עקורים. עקרונות אלה משקפים את החוק הבינלאומי הקיים, וזוכים להכרה נרחבת כמי שמספקים מסגרת בינלאומית להגנת עקורים במהלך כל שלבי העקירה, לרבות שיבה והתיישבות והשתלבות מחודשות.

במידה שמכבדים אותם, בכוחם של כללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי להגנת אזרחים למנוע עקירה. יש לציין במיוחד את הכללים האוסרים על:

• התקפות ישירות על אזרחים ואוביקטים אזרחיים או התקפות חסרות הבחנה

• הרעבת האוכלוסייה האזרחית והריסת אובייקטים שהם חיוניים לשרידתה

• הענשה קולקטיבית – אשר עלולה להתבצע בצורת הריסת מבני מגורים

המשפט הבינלאומי ההומניטרי אף אוסר במפורש לכפות על אזרחים לעזוב את מקומות המגורים שלהם, אלא אם הדבר נדרש מטעמי בטחון או בגין הכרח צבאי.

יש לנקוט בכל הצעדים האפשריים להבטחת תנאים משביעי רצון של מחסה, תברואה, בריאות, בטיחות ותזונה עבור אזרחים עקורים, וכי בני אותה משפחה לא יופרדו. גם כללים הדורשים מצדדים לסכסוך להתיר למשלוחי סיוע להגיע לאזרחים נזקקים מעניקים לעקורים הגנה.
כל הכללים האלה מוכרים על פי המשפט הבינלאומי ההומניטרי המנהגי וחלים הן על סכסוך מזוין בינלאומי והן על סכסוך מזוין שאינו בינלאומי.

?מי הם פליטים

סעיף 1 לאמנה בדבר מעמדם של פליטים, כפי שתוקן בפרוטוקול מ-1967, מגדיר ‘פליטים’ ככל מי ש”נמצאים מחוץ למדינת הלאום שלהם/לארץ אזרחותם בגלל פחד מבוסס היטב להיות נרדפים מטעמי גזע, דת, לאום, השתייכות לקבוצה חברתית מסוימת או להשקפה מדינית, ואינם יכולים להיזקק להגנת אותה מדינה, או אינם רוצים בכך בגלל הפחד האמור; או מי שבהיעדר אזרחות ובהיותם כתוצאה מאירועים כאלה מחוץ לארץ מגורי הקבע הקודמת שלהם, אינם יכולים לשוב אליה, או אינם רוצים בכך בגלל הפחד האמור.”
האמנה המסדירה את ההיבטים הספציפיים לבעיות פליטים באפריקה (אמנת קמפלה משנת 1969) והצהרת קרטחנה בדבר פליטים (1984) אימצו הגדרה רחבה יותר אשר כוללת אנשים הנמלטים מאירועים שיש בהם איום רציני להפר את הסדר הציבורי, כגון סכסוכים מזוינים ושאר מצבי אלימות.

 

?מי הם עקורים

העקרונות המנחים של האו”ם בנושא עקורים (1998) מגדיר ‘עקורים’ כ”אנשים או קבוצות אנשים שנאלצו או הוכרחו להימלט או לעזוב את בתיהם או את מקום מגורי הקבע הקודם שלהם, במיוחד עקב או כדי להימנע מפגיעות סכסוך מזוין, ממצבי אלימות כוללת, מהפרות זכויות אדם או מאסונות טבע או מעשה ידי אדם, ואשר לא חצו שום גבול מדינה שזכה להכרה בינלאומית.”

מהגרים שנקלעו לסכסוך מזוין

אין למונח ‘migrants‘ )מהגרים/נודדים) הגדרה מקובלת אוניברסלית, וההחלטה להגר עשויה להיעשות ‘מרצון’ או ‘בכפייה’, למרות שהתיוג הרבה פחות חד וברור מבעבר. השתלשלות מהירה של אירועים, כגון סכסוך מזוין או אסון עלולים להיות הגורם המיידי המאלץ אנשים לעזוב את בתיהם. החיפוש אחר הזדמנויות כלכליות טובות יותר, הידרדרות סביבתית הדרגתית ונמשכת, דיכוי זכויות גובר והולך (בייחוד של מיעוטים) וזמינותן של רשתות משפחתיות במקומות יציבים יותר עשויים לקבוע בדיוק היכן יש תנועת מהגרים ולמשך כמה זמן. המונח ‘mixed migrantion‘ (הגירה מעורבת) משמש בימים אלה לתיאור הימלטותם מסכסוך מזוין של מבקשי מקלט, פליטים וחסרי מדינה/אזרחות המתערבבים עם מהגרי עבודה; ‘הגירה מעורבת’ מתארת הן את המצב והן את צירוף הגורמים האחראי לתנועות אוכלוסין כאלה.

מהגרים רבים לא יסוּוגו כפליטים, ובעת חציית גבול בינלאומי אין הם עקורים על פי ההגדרה. ללא קשר לגורם התחילי לעקירתם (או לנדודי ההגירה שלהם), לא ניתן להמעיט בערך צרכיהם הנובעים מפּגיעוּתם ובצרכי ההגנה שלהם, ובאיומים על זכויות האדם אשר להם הם חשופים בַּדרך, לרבות סחר בבני אדם.

אין כל אמנה אוניברסלית המסדירה ספציפית את עניין הגנתם של כל המהגרים. ניתן למצוא הוראות בגופי דינים שונים, לרבות בחקיקה מקומית, בדיני זכויות אדם – ובמידה שנמצאים במדינה המעורבת בסכסוך מזוין – גם במשפט הבינלאומי ההומניטרי.

מהגרים בתוך שטחה של המדינה המעורבת בסכסוך מזוין נחשבים אזרחים.