פרס נובל לשלום הוענק השנה לנשיא קולומביה חואן מנואל סנטוס, על מאמציו הנחושים להביא לסיומה של מלחמת האזרחים במדינתו. לצלב האדום היה תפקיד פעיל בקולומביה לאורך כל שנות המלחמה, בין השאר בסיוע לנפגעים ולעקורים בקרב האזרחים, בביקור של עצירים בבתי הכלא, באיתור נעדרים ובעסקאות לשחרור חטופים מידי ארגון הטרור.

על כן, כאשר החל תהליך השלום, היה זה טבעי שלארגון יהיה מקום גם בדרך לסיום הסכסוך. כריסטוף הרניש, ראש משלחת הוועד הבינלאומי של הצלב האדום בקולומביה, מספר ל’מעריב’  על הדרך הארוכה להשגת הסכם השלום במדינה השסועה אחרי 52 שנות אלימות.

הקץ לנשק: הדרך להשגת השלום בקולומביה אחרי 52 שנות אלימות

חיים איסרוביץ, פורסם ב”מעריב’ ביום 9 בדצמבר 2016

לתושבי העיר איפילס שבדרום מערב קולומביה, לא הרחק מהגבול עם אקוודור, המלחמה ארוכת השנים בין הצבא לבין חמושי ארגון הגרילה המרקסיסטי פאר”ק (“הכוחות המזוינים המהפכניים של קולומביה”) סיפקה מציאות קשה ואלימה שכללה פיצוצים, חטיפות, פיגועי ירי והברחות סמים. כמעט כל מי שגר בעיר חש את הצד האלים של הסכסוך, כמו ג’ון בן ה־12 שסיפר על הרגע שבו אחיו נרצח. “השעה הייתה שש בערב, ואחי שהיה בן 16 יצא לשחק עם האחים והאחיות שלנו ברחוב”, שחזר. “אופנוע עבר עם שני שכירי חרב עליו, הם ירו בו פעמיים. זה כואב מאוד. כשאני חושב על זה, אני בוכה.

לקריאת הכתבה באתר ‘מעריב’

CC BY-NC-ND / CICR / B.Heger

סיפורו הכואב של ג’ון מופיע בספר “ילדים חושבים על שלום”, שכולל סיפורים, מחשבות וציורים של ילדים ברחבי קולומביה, שנאספו במסגרת פרויקט נרחב שהתקיים ב־2014 במטרה להשמיע את דעתו של הדור הצעיר על מלחמת האזרחים הקשה, שגבתה את חייהם של 220 אלף בני אדם והותירה יותר משישה מיליון עקורים, ועל תהליך השלום בין הממשלה לבין המחתרת שנפתח בקובה לפני ארבע שנים.

לג’ון היה מסר ברור לנציגי פאר”ק שישבו בשיחות השלום שנערכו בהוואנה. “הגיע הזמן שהם יעשו שלום אחרי 50 שנה של אלימות, מעשי טבח ומקרי מוות”, כתב הנער הצעיר. “הם צריכים לעזוב את כלי הנשק שלהם ולהתפרק כדי שלעולם לא יהיו עוד סכסוכים. וגם הנשיא צריך להפסיק לקנות כלי נשק בשביל הצבא כדי שיתעמת עם הגרילה ועוד משפחות יאבדו את יקיריהן וכדי שלא יהיה כאב”.

שנתיים מאוחר יותר נראה שהתקווה לשלום ולעתיד טוב יותר שהביעו ג’ון ורבים מהילדים שהשתתפו בפרויקט קרובה להתממש יותר מתמיד. שני הצדדים הגיעו להסכם שלום היסטורי שנועד לסיים את 52 שנותיו של הסכסוך המזוין הארוך ביותר באמריקה הלטינית. “אנחנו נשיג כל מטרה, נתגבר על כל מכשול ונהפוך את האומה למדינה שתמיד חלמנו עליה – מדינה שחיה בשלום”, הכריז נשיא קולומביה, חואן מנואל סנטוס, בטקס החתימה החגיגי שנערך בעיר קרטחנה בסוף ספטמבר בהשתתפות נציגים בכירים מרחבי העולם.

לא מעט חריקות ליוו את החתימה על ההסכם הטרי. ימים ספורים אחרי הטקס בקרטחנה נערך משאל עם, ולמרבה התדהמה, מחנה המתנגדים לנוסח ההסכם בהובלתו של הנשיא הקודם, אלוורו אוריבה, ניצח עם 50.2% מהקולות. “כולנו היינו מופתעים מאוד. כל מי שניהלו את המו”מ ומי שעקבו אחריו לא ציפו לזה. זה היה הלם כבד”, אומר כריסטוף הרניש, ראש המשרד של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום בקולומביה, בשיחה עם “מעריב־סופהשבוע” ממשרדו בבוגוטה. “אבל היינו צריכים להודות שלנוכח אורכו הממושך של הסכסוך, שלא פעם כלל שימוש באמצעים אלימים מאוד, עלו ספקות אצל רבים מהתושבים אם סיום הסכסוך באמצעות מו”מ הוא אכן הדרך הנכונה”.

למרות התוצאה המפתיעה, שני הצדדים הבהירו כי הם עדיין מחויבים לתהליך וסנטוס החל להתייעץ עם נציגי כל המגזרים השונים, כולל יריביו הפוליטיים, על מנת לשמוע את הרעיונות וההצעות לפתרון הסוגיות שבמחלוקת, ובראשן מיצוי הדין עם מי שביצעו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות במהלך הסכסוך וכניסתם של אנשי פאר”ק לזירה הפוליטית.

לפני כשבועיים נחתם ההסכם המחודש בהוואנה, אבל הפעם לא לקח סנטוס סיכון והעביר את הנוסח המעודכן – שלטענתו כולל את ההסתייגויות שהועלו במהלך הדיונים אחרי משאל העם – דרך שני בתי הפרלמנט שבהם יש לו רוב מוצק. האופוזיציה, שמחתה על התהליך המהיר ועל עקיפתם של המצביעים, החרימה את ההצבעות, וההסכם אושר בסוף נובמבר ברוב מוחץ – וללא מתנגדים.

הרניש מודה כי המבחן הוא יישום מהיר ואמיתי של ההסכם, בין השאר כדי למנוע מהמתנגדים לשנות אותו אם יעלו לשלטון. “אם יש הסכם שנוי במחלוקת, מי שיש להם ספקות ימשיכו להיות ספקניים, ולכן חשוב שאנשי הגרילה יתחילו בתהליך לפי ההסכם ולקראת השילוב בחברה”, הוא אומר. “יש אתגרים רבים, אבל שני הצדדים מפגינים נכונות ברורה לכך שזה יעבוד”. הוא מוסיף כי מעורבות האו”ם, המפקח על יישום הסעיפים ובראשם התפרקות החמושים מכלי הנשק, תורמת לכך שכולם בקולומביה יזכו לערבויות שהכל נעשה בהתאם להסכם.

כריסטוף הרניש. צילום: אנדרס מונרוי גומז

לדבר עם הגרילה

מחר, כמדי שנה ב־10 בדצמבר, ייערכו הטקסים החגיגיים של חלוקת פרסי נובל. עיקר תשומת הלב תופנה לעבר בניין עיריית אוסלו, שם יקבל נשיא קולומביה סנטוס את פרס נובל לשלום לשנת 2016 באירוע בנוכחות מלך נורווגיה, הראלד החמישי. כאשר ועדת הפרס הכריזה על זכייתו של סנטוס, חמישה ימים בלבד אחרי שהפסיד במשאל העם, היא ציינה כי הוא מקבל את הכבוד היוקרתי “בשל מאמציו הנחושים להביא לסיומה של מלחמת האזרחים”.

הרניש מציין כי בקולומביה לא תהו כלל מדוע הפרס הוענק רק לסנטוס ולא התחלק בינו לבין מנהיג המחתרת, רודריגו לונדונו (“טימושנקו”), שהיה שותף מלא לתהליך השלום. “הייתה הכרה שכאשר סנטוס עלה לשלטון ב־2010, הוא קיבל החלטה חשובה שיש לזהות את הבעיה באופן הנכון”, הוא מסביר.

“העמדה של קודמו, אוריבה, הייתה שמדובר בסכסוך חמוש בין הממשלה לבין ארגון טרור, אולם סנטוס הבין שמדובר בסכסוך פנימי בתוך המדינה. הוא יצר קשר עם ארגון הגרילה, ומההתחלה הייתה לו מחויבות להשיג הסכם. גם בפאר”ק אמרו שהוא עשה מה שאף נשיא לא עשה קודם לכן והמשיך את השיחות גם בתקופות הקשות”.

לצלב האדום היה תפקיד פעיל בקולומביה לכל אורך שנותיה של מלחמת האזרחים, בין השאר בסיוע לנפגעים ולעקורים בקרב האזרחים, בביקור של עצירים בבתי הכלא, באיתור נעדרים ובעסקאות לשחרור חטופים מידי ארגון הטרור. על כן, כאשר החל תהליך השלום בין ממשלת סנטוס לבין פאר”ק בספטמבר 2012, היה זה אך טבעי שגם לארגון הסיוע הבינלאומי – שבעבר זכה שלוש פעמים בפרס נובל לשלום – יהיה מקום גם בדרך לסיום הסכסוך.

רכב של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום משמש לחלוקת סיוע בקולומביה. צילום: CC BY-NC-ND / ICRC /Holman Arias

לפי הרניש, הוא ואנשיו עסקו בהיבטים ההומניטריים של ההסכם המתגבש ובדרכים ליישומם, ובשל הניטרליות של הארגון ושיטת העבודה שלו שהסתמכה על חשאיות ועל אמון, נבנו יחסים קרובים עם שני הצדדים. בין השאר, הוא מספר כי הם דנו בדרכים לפתור את סוגיית האנשים שנעלמו לאורך שנות הסכסוך וכיצד לעדכן את בני המשפחות על מציאת גופות, על הדרכים לפנות את המוקשים ואת מטעני הצד שעדיין פזורים באזורי הלחימה ועלולים להמשיך לגבות קורבנות וכיצד להחזיר את הצעירים שנלחמו בשורות פאר”ק למשפחותיהם ולשלב אותם מחדש בחברה. “נמשיך לטפל בסוגיות האלה גם במסגרת יישום ההסכם, אבל יהיה צורך בהשתתפות של כל הצדדים כדי להצליח”, אמר.

הסוגיה המורכבת ביותר במו”מ נגעה להקמתו של מנגנון משפטי למיצוי הדין עם מי משני הצדדים היריבים שביצעו פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה במהלך שנות הסכסוך. “היו מי שתהו אם ניתן לנהל מו”מ עם מישהו שיודע שהוא הולך לכלא אחר כך”, אומר הרניש.

בסופו של דבר נקבע כי תוקם סמכות משפטית חדשה, שבמסגרתה יופיעו אישים שהיו מעורבים בלחימה ויוכלו להודות במעורבותם בפשעים החמורים בתמורה לעונשים קלים יחסית. מי שיסרבו להודות באחריותם לפשעים או שיתברר כי שיקרו בהודאתם, צפויים להינקט נגדם צעדים משפטיים חריפים יותר. כמו כן, הוחלט כי הרכוש שהיה שייך לפאר”ק יוחרם לצורך תשלום פיצויים לקורבנות. “ברגע שהושג הסכם על זה, הדרך להסכם השלום הכולל הייתה פשוטה יותר”, מסביר הרניש.

כעת, אחרי שההסכם כבר זכה לאישור הקונגרס, צריכים שני הצדדים להתחיל ביישום המעשי, שבתחילתו נדרשים אלפי חברי פאר”ק להתכנס במחנות מיוחדים שבהם הם יתפרקו בחודשים הקרובים מכלי הנשק ויחלו בתהליך ההשתלבות מחדש בחברה ובהקמת מפלגה פוליטית חדשה שצפויה להתמודד כבר בבחירות הבאות.

“המחויבות של שני הצדדים טוטאלית, הם מחויבים למה שהוסכם”, אומר הרניש שמדגיש כי על מנת שיישום ההסכם יצליח, יש צורך לגייס את כל חלקי המדינה. “זה יכול להיות הסכם מצוין, אבל אם הוא לא יגיע לכלל מימוש באזורים שנפגעו באופן הקשה ביותר, הסכסוך לא יוכל להיפתר באמת”. הוא מציין כי “קודם כל, צריך להפסיק את הלחימה ואז להרכיב ולבנות את החברה החדשה שתהיה יותר שוויונית, עם מערכת משפט טובה ביותר ועם פיקוח על הסחר בסמים. יידרש לכך זמן רב ויש מחויבות חזקה, אם כי אסור לשכוח שיצטרך להיעשות מאמץ רב, מרוכז, אינטלקטואלי גם בשנים הבאות. זו לא רק מחויבות של מי שכעת מחזיקים בשלטון, אלא יש להמשיך גם בדורות הבאים”.

העלות הכוללת

במסגרת הקריירה הארוכה שלו בשורות הצלב האדום, שהחלה בשנת 1984, הספיק הרניש להכיר היטב זירת סכסוך נוספת – בין ישראל לבין הפלסטינים. במאי 1985 הוא מונה לעמוד בראש המשרד ברצועת עזה, ובין השנים 2006 ל־2008 הוא ניהל את משרד הצלב האדום בישראל ובשטחים הפלסטיניים. הוא מציין כי הרגעים הקשים ביותר במהלך שהותו באזור היו הקושי להעניק סיוע הומניטרי באזור רצועת עזה לנוכח המתיחות בין הצדדים. “בכל סכסוך, לא משנה כמה גרוע ולא משנה כמה אלים, אם אין הממד האנושי, ההומניטרי, כפי שהצלב האדום מנסה לבצע, אז יש אוכלוסיות ללא הגנה, וככה האזרחים הם שמפסידים”, הוא אומר. “הקושי של שני הצדדים לכבד את הממד האנושי, זה היה הדבר הקשה ביותר”.

הרניש מספר כי צוותי המו”מ הקולומביאנים התייעצו עם מומחים שהשתתפו בתהליכים דומים ברחבי העולם, כמו שר החוץ לשעבר פרופ’ שלמה בן עמי, שסיפר על התהליך מול הפלסטינים, או אישים שהיו מעורבים בפתרון הסכסוך בצפון אירלנד, אולם בסופו של דבר “הם לא רצו לייבא פתרונות, אלא רצו הסכם שהוא ייחודי למקרה הקולומביאני”.

אף שהוא מודה שהוא לא מעורב בסכסוך הישראלי־פלסטיני מאז שנת 2009, וכי כיום הוא ממוקד רק בקידום ההסכם בקולומביה, יש להרניש גם תובנות שעשויות להיות חשובות למתרחש כאן באזור. “הרגע החשוב בסכסוך היה כאשר הקולומביאנים חשבו מה המחיר של המשך הלחץ הצבאי, שברור שלעולם לא יצליח להרוס לחלוטין את הגרילה הזו, ומה עשוי להיות המחיר של ההסכם, והגיעו למסקנה שהמחיר של הלחץ הצבאי גבוה מדי עבור כל החברה ויש צורך בהסכם שלום מסודר”, מציין הרניש. “זו בחירה שנויה במחלוקת, אבל ההיסטוריה הראתה שצריך לשאול את השאלה של מה המחיר עבור החברה. זו שאלה בסיסית, וגם הישראלים והפלסטינים צריכים לשאול אותה”.

כאשר הוא מסתכל על שלושת העשורים שלו בשורות הצלב האדום, מודה הרניש כי המצב כיום מטריד. “בימים הראשונים שלי, אנשי הצלב האדום זכו לכבוד והייתה הכרה בתפקיד שהם מילאו והבנה שהם לא מילאו תפקיד פוליטי, שאין להם אג’נדה נסתרת”, הוא אומר. “אבל מאז שנות ה־90 זה השתנה, כי יש הרבה יותר ארגונים הומניטריים, של האו”ם ושל גופים בלתי ממשלתיים, וזה יצר בעיה של תיאום המאמץ ההומניטרי ולעתים גם פירוש שגוי של מהי עבודה הומניטרית”.

כיום, הוא מוסיף, העבודה הפכה למורכבת יותר מבעבר. “זו עבודה מאתגרת בעולם שפחות מכבד את ההיבט ההומניטרי. זו התפתחות מדאיגה”, הוא מציין בצער. “ככל שהמלחמות אלימות יותר, קשה יותר לסיים אותן. אין לי הרבה תקווה כשאני רואה מה קורה במזרח התיכון, גם לא באמריקה הלטינית שיש בה עדיין אתגרים רבים”.

קראו עוד:
כיצד פועל הוועד הבינלאומי של הצלב האדום בקולומביה? (וידאו)