ארגונים הומניטריים מהסוג שלנו, פועלים בעזה ועושים את המירב כדי לסייע אך רק פוליטקאים יכולים לסיים את הקונפליקט. מאמר דעה של ראש המשלחת, ז’אק דה מאיו

שלושה כלי רכב של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) יוצאים משג’עייה. הם חילצו 11 איש מההריסות, אך הלחימה האינטנסיבית אילצה אותם לשוב על עקבותיהם. בעת שהם עוזבים את המקום  תוקף את כלי הרכב ציבור פלסטיני זועם במקלות ואבנים. “אין בכם שום תועלת,” קורא הקהל. “אתם צריכים להגן עלינו.”

ואולם, הדבר מעבר ליכולתנו. הזעם אינו נעים ואינו במקום, אך הוא מובן. אנו פועלים כמיטב  יכולתנו, מסכנים את חיי עובדינו להצלתם של מי שניתן להציל, אבל אין זה ביכולתנו לשים לעימות קץ. כתמיד, ארגונים הומניטריים הם בבחינת עזרה ראשונה ולא הפתרון עצמו.

אילו היה זה ביתכם בעזה שהופגז, למי הייתם קוראים בייאושכם? בלילה בו פתחה ישראל בהתקפה הקרקעית, היתה האש על צפון-מזרח עזה עוצמתית. שירותי החירום, לרבות שותפינו בסהר האדום הפלסטיני, היו עמוסים יתר על המידה.  עזתים רבים ניסו לטלפן אלינו,

ז’אק דה מאיו

ומרכזיית משרדנו לא עמדה בעומס. בשעות האפלות והאלימות של הלילה לא ניתן היה לשגר אמבולנסים, לא לשקם את אספקת המים ולא לטפל בפצועים הגוועים מפצעיהם. מבודדות ומבועתות, בלי כל מקום מקלט לברוח אליו ובלא כל סיוע נראה לעין, זעמן של המשפחות הפלסטיניות גבר.

בשג’עייה כעבור שני לילות, עברו גם מאות משפחות נוספות אותה חוויה קשה. ושוב, עובדי ה-ICRC והסהר האדום הפלסטיני יכלו לעשות אך מעט. בהיעדר כל ערבויות לבטחונם, כל נסיון לחלצן אינו אלא מעשה איוולת. באור היום הוסכם על הפסקת אש זמנית,  על פי בקשתנו. היא הופרה במהרה, ובכל זאת הובאו מספר עשרות פצועים מבתיהם ההרוסים לבתי חולים. היה זה מעט ומאוחר. אין פלא שהמשפחות חסרות האונים האשימו אותנו בחוסר אכפתיות מזלזלת. כאשר מעט התקווה הקלושה לסיוע נקטלת באיבּה, תהום האכזבה מעמיקה.

ההדורים יושרו באשר להאשמות נוספות, מאשימים אותנו בשיתוף פעולה עם צה”ל בהריסת בית החולים וופא. למען האמת, ניסינו להגן על בית החולים באמצעות הדיאלוג שלנו עם שני הצדדים. כאשר הלחימה התקרבה במידה מסוכנת, התערבנו על מנת להרוויח זמן לפינוי חולים במצב קשה, רבים מהם מחוברים למערכות תומכות חיים.

מוכיחים אותנו על הימנעות מנטילת צד ואנו מסרבים לחלק ציונים. לאור הנייטרליות הפוליטית הקפדנית שלנו, אין זה חריג עבורנו לספוג בהזדמנויות שונות בקורת מכל הצדדים. אך ה-ICRC אינו שותק לנוכח הפרות ברורות של המשפט הבינלאומי. גינינו מפורשות ובקול רם את ההפגזה הישירה של בית החולים אל אקצא ב-21 ביולי, שקטלה לפחות ארבעה איש. אנו מוקיעים בפירוש את ההפגזה נטולת ההבחנה על ישראל. הצהרנו באופן גורף כי אף בעיצומם של קרבות, יש לאפשר לאנשים לקבל טיפול רפואי בבטחה.

אנו נחרדים לנוכח מחיר הדמים. קראנו לשני הצדדים שוב ושוב לחוס על אזרחים ולהגן עליהם. הזהרנו מפני הצורך להגן על אספקת המים השברירית באופן מסוכן – תושבים רבים באזור המאוכלס בצפיפות נמצאים כעת ללא מים, בעיצומם של ימי שיא הקיץ  הים תיכוני. בעת כתיבת שורות אלה, בשעה 15:28, אין חשיבות לשאלה אם אוהבים אותנו או לא. הקדימות ניתנת למצבם של האזרחים בבית חנון. מתוקף צו השעה ההומניטרי, ובלא קשר לשום הצדקה חוקית אפשרית של מי מהצדדים, אנו קוראים לשניהם להבטיח את ניהולן של פעולותיהם הצבאיות בהתאם לעקרונות היסוד של אנושיות וצווי מצפונו של הכלל!

אך האם יהיה די בעתירותינו לריסון, ובמאמצים הבלתי פוסקים של כ-140 עובדים שלנו ויותר מ-400 אנשי הסהר האדום הפלסטיני לחלץ אזרחים ולחדש את מלאי בתי החולים, כדי לשכך את זעמן של משפחות אבלות? אנו מקווים שכן, אך מבינים כי יתכן שלא.

אנחנו כן מבקשים דבר אחד: הבינו את מגבלות תפקידנו, ושאו עיניכם אל הפוליטיקאים כי ישימו קץ לסכסוך קטלני ורווי סבל זה.