בעקבות ההסלמה באלימות באזור הגבול בעזה, כמעט אלפיים פלסטינים נזקקו לסיוע רפואי דחוף. בתי החולים בעזה, שגם ככה מצויים תחת לחץ, גייסו את כל המשאבים הזמינים לטיפול במשבר. ניהול זרם הפצועים היה קשה במיוחד, שכן שירותי הבריאות בעזה נחלשים עקב מחסור בתרופות ובציוד רפואי, הגבלות תנועה חמורות, משבר אנרגיה ממושך והחרפת המצב הכלכלי.
למרות תנאי העבודה הקשים, הרופאים, האחיות והפרמדיקים בעזה עושים מעל ומעבר כדי לטפל בגלי הפצועים ולשמור על קיומם של שירותי הבריאות הרגילים. הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) תומך בבתי חולים בעזה עם ציוד חירום רפואי, מכשירי ניידות, מומחיות טכנית והדרכות.
צילום: Alyona Synenko/ICRC
חאדר, אח: “יש לי ילד בן שמונה חודשים, אבל אני כמעט ולא זוכה לראותו אותו בימים האלה. בימי שישי, חדר המיון מוצף בחולים. במצב זה אתה צריך לעבוד מהר, אין זמן לחשוב. המחשבות באות לאחר מכן. אני זוכר את האנשים שנפטרו מול עיניי, ואני לא יכול שלא לחשוב שכל אחד מהם היה אחיו של מישהו, אבא, בעל. זה מחזיר את הזכרונות הכואבים של המלחמה האחרונה. מה נותן לי כוח? אמי ואשתי. הם האנשים החשובים ביותר בחיי.
צילום: Alyona Synenko/ICRC
ד”ר הית’ם, מנתח: קיבלנו את גל הפצועים; עדיין יש את כל החולים הרגילים הדורשים את תשומת הלב שלנו. היינו חייבים לבטל את כל הניתוחים שאינם מצילים חיים. פשוט אין לנו מספיק כוח אדם כדי להתמודד. כשאני חוזר הביתה, אני תמיד עייף ומתוח. אני מעשן כדי להירגע. מצטער, אני צריך לרוץ עכשיו.
צילום: Alyona Synenko/ICRC
מגי, אחות: כשהביאו את כל הפצועים, מראה הפציעות גרם לי בחילה. אכלתי חתיכת לימון והמשיכתי לעבוד. כשהתגרשתי נאלצתי להשאיר את שני ילדי עם בעלי לשעבר, כי מה שאני מרוויח כאחות לא מספיק כדי לגדל אותם. הדבר הכי קשה בשבילי הוא לספר להורים שילדם נפטר. אני מרגיש את הכאב שלהם, כי אני יודעת איך זה מרגיש להיות מופרדת מילדי. הליכה על שפת הים מסייעת לי לשמור על שלוות הנפש ומסייעת לי להמשיך.
צילום: Alyona Synenko/ICRC
דלילה, אחות: אני בהיריון. בעלי מאוד התנגד לכך שאעבוד בבית החולים, אבל אני התעקשתי. זה לא קל. עמיתיי מתבדחים על כך שכאשר נגמור לטפל בחולים, אני אהפוך בעצמי למטופלת נוספת שלהם. מה שעוזר לי להתמודד עם כל הקשיים במהלך גל הפצועים, הוא האנשים שאני עובדת איתם. אנחנו אוכלים ושותים תה יחד, מתבדחים.
צילום: Alyona Synenko/ICRC
ד”ר יוסף, רופא מרדים: אנחנו אנושיים ואנחנו מתעייפים. כשמגיע גל של פצועים, החולים לעולם אינם מקבלים 100% מתשומת הלב הדרושה להם. היו ימים בהם עבדנו עד ארבע לפנות בוקר. אתה צריך ללמוד איך לתת את המירב האפשרי שלך בעבודה, ובאותו הזמן לנוח את המנוחה החיונית. בבית, כמובן, כולם מודאגים. הם מתקשרים ושואלים: “מה שלומך? ישנת? אכלת?” זו תמיכה מאוד חשובה.
צילום: Alyona Synenko/ICRC
ד”ר אחמד, מנתח: כל יום אני צריך לקבל החלטה קשה: לשחרר מטופל, או להשאיר אותו בטיפול. רבים מהם חיים בעוני ואני יודע שאם אשחרר אותם הם לא יקבלו את הטיפול שהם צריכים בבית. אם יישארו כאן, אולי לא יהיה לנו מספיק מיטות בבית החולים בפעם הבאה כשיגיע זרם של פצועים. כשהמטופל שלך נמצא על שולחן הניתוחים, אתה מפתח איתו מערכת יחסים. כשאני חוזר הביתה אחר כך אני מרגיש אשם לעזוב, תמיד חושב שאולי יהיו סיבוכים בזמן שאני לא שם.
צילום: Alyona Synenko/ICRC
מרים, אחות: עכשיו, כל השבוע אנחנו מחכים ליום שישי. מנסים לנבא כיצד יסתדרו הדברים, מנסים להיות מוכנים. תמיד חסרה לנו אספקה. לעיתים קרובות אני צריכה לקחת אותה ממחלקות אחרות, כדי לשמור שהפעילות תמשיך. מבחינה רגשית זה קשה, אבל ברגע שאני מתחילה לעבוד, הרגשות נעלמים. אחרת, אני פשוט אעמוד שם בהלם. התחתנתי לפני תשעה חודשים. בעלי הוא גם אח. הוא מבין מה זה אומר לעבוד שעות ארוכות.