מסיבת העיתונאים השנתית ב-30 במאי 1995, נפתחה על ידי נשיא הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, קורנליו סוֹמַרוּגָה בציוּן יום השנה ה-50 לסיום מלחמת העולם השנייה באירופה וחרטה על הכשל המוסרי של ה-ICRC בנוגע לשואה, כאשר "לא הצליח לנוּע מעבר למסגרת החוקית המוגבלת שנקבעה על ידי המדינות שחתמו על אמנת ג'נבה".
בהעירו על הסכסוכים הקשים המשתוללים באותה עת ברחבי העולם, במיוחד בבוסניה-הרצגובינה, רואנדה וצ'צניה, הדגיש הנשיא סומרוגה את אחריות המדינות בעת שמתבצעות הפרות חמורות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי.
הנאום פורסם ב-International Review of the Red Cross, גליון 306, 30 ביוני 1995
השנה משמשים טקסי זכרון ברחבי העולם להזכירנו את הסבל שלא ניתן לתארו במלים, אשר שש שנות מלחמה הסבו לאנושות לפני מחצית המאה.
עוררנו זכרונות מלאי כאב על מנת שלא לשכוח, להזכיר לעצמנו שוב ושוב משהו שהעולם כולו נשבע ב-1945 – לעולם לא עוד!
בחנו פעם נוספת את חלקנו-אנו בַּאחריות לכּשלונה הכמעט מלא של תרבות, למעשה ציוויליזציה, למנוע את רצח העם השיטתי של עם שלם ושל קבוצות מיעוט מסוימות.
אל לנו לשכוח, כמובן, את מה שה-ICRC הצליח להשיג במהלך מלחמת העולם השנייה, במיוחד עבור שבויי מלחמה. זו היתה משימת ענק מפוארת.
אך האמינו לי, כל רגע שאנו משקיעים כיום במטלות ההומניטריות שלנו לסייע לקורבנות מלחמה ואלימות פוליטית, מזכיר לי את הכשל המוסרי של ארגוננו בנוגע לשואה, מאחר שהוא לא הצליח לפעול מעבר למסגרת החוקית המוגבלת שקבעו המדינות [החתומות על אמנת ג'נבה ומהוות צד להן; להלן – "המדינות"]. ה-ICRC של היום אינו יכול אלא להתחרט בגין המחדלים והטעויות של העבר!
יתר על כן, מעורבותנו בעבודת סוכנות האיתור הבינלאומית בארולסן, גרמניה, אשר ה-ICRC מנהל מזה 40 שנה בדיוק, ובה מוחזקים הארכיונים העוסקים בכל הקורבנות האזרחיים של הרייך השלישי, מהווה תזכורת יומיומית לייסוריהם של מיליוני אנשים שעונו או הושמדו.
בהקשר זה מבקש אני להזכירכם כי ה-ICRC הגיש בשנת 1934 לוועידה הבינלאומית של הצלב האדום בטוקיו טיוטת אמנה, שהיתוותה אמצעי הגנה חשובים על אוכלוסיות אזרחיות הנתונות בידי אויב ובשטחים כבושים. לרוע המזל, למרות שההיסטוריה הוכיחה כי צדקנו למרבה הטרגדיה, היוזמה לא קיבלה מהמדינות את התמיכה שנדרשה.
היה זה רק לאחר המלחמה, בשנת 1949, שהמדינות הציגו הצעות אלה כתוספת למשפט ההומניטרי. כיום, 185 מתוך 189 מדינות אישררו את אמנות ג'נבה. ולא זו בלבד שמדינות התחייבו ליישם בעצמן את האמנות, הן התחייבו גם לעשות כל שביכולתן להבטיח כי כל יתר המדינות יכבדו אותן אף הן.
כך, כל המדינות אחראיות במשותף להבטיח כי גם בעיצומה של מלחמה – כולל מלחמת אזרחים – יכובדו עקרונות יסוד הומניטריים מסוימים, ותוענק הגנה מיוחדת לפצועים, שבויי מלחמה ואזרחים.
לפני חמישים שנה הצדיקו חוגים מסוימים את התנהגותם הפסיבית בטענה כי לא היו מוּדעים להיקף הזוועות שהנאצים ביצעו. ויותר קרוב לימֵינו-אנו אמרו אחרים כי לא ידעו על האירועים בקמבודיה בשנות השבעים המאוחרות.
ילדים ניצולי שואה באושוויץ.
בין אם המדובר באזרחים פרטיים ובין אם בסוכנויות הממונות על פעילות הומניטרית, ובמיוחד אם הן מייצגות את המדינות, איש בימינו לא יוכל להסתתר מאחורי הטענה לחוסר ידיעה, כנה או מזויפת.
איש אינו יכול לטעון לחוסר ידיעה באשר למה שהתחולל בסומליה, או מה שקרה ועדיין קורה ברואנדה, או אירועים – שמידת חומרתם קיצונית – בבוסניה-הרצגובינה, או מה שקרה ועדיין קורה בצ'צ'ניה, אם לנקוב במספר דוגמאות בלבד.
בימינו אלה, הקהילה הבינלאומית מודעת לחלוטין להפרות אמנות ג'נבה רחבות ההיקף והקיצוניות בחומרתן.
למרות שהיעדר הוראות במשפט הבינלאומי להגנת אזרחים באזור סכסוך אינה פוטרת איש – ופחות מכל את ה-ICRC – מהאחריות המוסרית לאירועים שקרו לפני חמישים שנה, היום קיימות אף פחות סיבות לטעון נגד האחריות המשותפת של קהילת המדינות, ושל כל מדינה בקהילה.
יש האומרים כי המשפט ההומניטרי הבינלאומי מיושן, כי אינו חל על כל מצבי האלימות המזוינת המאסיבית, וכי האחריות המשותפת המוטלת על מדינות לכבד את החוק אינה נתפשת עוד כדבר מחייב.
גם "מצבי חירום מורכבים" נזכרו בענייננו, ונאמר כי חלק מהמבצעים שנתפשו בעבר כצבאיים אינם אלא פעולות משטרתיות. יש שטענו כי מלחמות שבטיות ועימותים אתניים באפריקה ובאפגניסטן אינם מוסדרים על ידי שום היבט של המשפט הבינלאומי, ואחרים מדברים על סכסוכים "בעצימוּת נמוכה".
ברשותכם, אספר לכם זאת:
מה שיש לנו היום, זו אלימות מזוינת רחבת היקף ושיטתית. גם אם חלק מהלוחמים חמושים במצ'טות ומברגים בלבד – כמו במקרה של רואנדה, האלימות המזוינת נפוצה. גם היא אם נראית אנרכית ונדמה גם כי אין שום מניע חוץ מביזה, או חד וחלק – סילוק חיסול הצד השני – כפי שקרה בחלק מהמדינות במערב אפריקה ועדיין מתרחש בסומליה.
מה נוכל לומר על פלישה, מעבר לגבול בינלאומי, של אלפי חיילים חמושים בנשק צבאי מתוחכם – כדוגמת הנשק ששימש את טורקיה בחלק העירקי של כורדיסטן?
או מה בדבר מבצעים צבאיים מסורתיים רחבי היקף, אשר מנוהלים בחלקם על ידי יחידות הנספחות למשרד הפנים – כמו במקרה של צ'צ'ניה?
בכל המצבים האלה, וברבים אחרים הדומים להם, מאות אלפי אזרחים בלתי חמושים נלכדים תחת חילופי אש, עשרות אלפים נפצעים, ומאות אם לא אלפים הופכים לשבויים. מובן מאליו שהיום, מחשבותינו מוּפנות במיוחד לכל האלימות המזוינת המנוהלת ומאורגנת בידי ישויות פוליטיות בבוסניה-הרצגובינה.
יש לכל המצבי האלה שם. הם מכוּנים "מלחמה".
המשפט ההומניטרי הבינלאומי כן חל על מלחמה, ולפיכך האחריות המשותפת להבטיח כי החוק יכובד מחייבת מדינות. השימוש ב'לשון מכובסת' לגבי סכסוכים מזוינים אינו משחרר מדינות ממחויבויותיהן.
מחויבויות אלה הן, בראש ובראשונה, פוליטיות.
אני מתכוון למאמצים המיוחדים הנעשים לפני פרוץ סכסוך מזוין – כלומר, נסיונות למנוע עימות, תווך מדיני מצד האו"ם, וכל היוזמות הדו-צדדיות והאזוריות הננקטות לתכלית זו.
בדרג זה יש לאחריות המשותפת של מדינות תפקיד מרכזי, ועל כל המשאבים הנחוצים – לרבות אמצעים צבאיים הולמים – לעמוד לרשות מוסדות הקהילה הבינלאומית על מנת שיוכלו להביא לידי פתרונות פוליטיים.
בה-במידה, האחריות המשותפת של מדינות, לפני פרוץ סכסוך ובמהלכו, חלה גם על הקשר רחב בהרבה – הסחר בנשק. בל נשכח כי יום הזכרון להטלת הפצצה על הירושימה קרב ובא. לא ניתן להתעלם מהסכנות שבהפצת נשק גרעיני – כל כך הרבה יותר עוצמתי היום מאשר לפני 50 שנה – שלא לדבר על נשק כימי וביולוגי.
זו הסיבה לכך שעל הקהילה הבינלאומית, שכבר הגיע להסכמה בדבר אי-הפצת נשק גרעיני, לפעול ככל יכולתה ובדחיפות להגעה להסכמים בדבר הגבלת העברת נשק קונבנציונאלי, ובדבר הבטחת כיבוד צעדי הפיקוח שכבר אומצו במספר הזדמנויות.
בשלב זה, ברצוני להביע את תקוותי כי הוועידה שנקבעה לספטמבר בוינה במטרה לבחון מחדש את אמנת הנשק מ-1980 תגיע לתוצאות מוחשיות, כי תשים קץ לפּורענוּת המוקשים-נגד-אדם, ותעקור מן השורש פּגַעים חדשים – כגון כלי נשק לייזר ניידים, שהם נשק מעווֵר – לפני שהשימוש בהם יוכל אפילו להתחיל להתפשט.
במקרים שבהם אין זה מתאפשר למנוע התפרצות סכסוכים, יש להקפיד על מהימנותם של ההתערבות המדינית ושל צעדי הבטחון הננקטים על ידי הקהילה הבינלאומית. זאת, מאחר שבְּמָקום שבו ננקטת התערבות מעין זו – אין לקיים סטנדרטים כפולים, ואף אין להגביל את תכלית ההתערבות להקלה הומניטרית בלבד.
כאשר הקהילה הבינלאומית מצליחה, באמצעים דיפלומטיים או צבאיים, להגביל את היקף האלימות המזוינת או לשים לה קץ, כאשר היא מבססת נוכחות צבאית או מציבה משקיפים במצבי סכסוך שטרם שכך, עליה להזכיר תמיד לצדדים הלוחמים, בתוקף, כי עליהם לנהוג בהתאם למחויבויותיהם על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי.
בנקודה זו אני מדגיש את העובדה שלא ניתן להפקיע את זכויות האזרחים והשבויים. בשום אופן אין לסחור בהן בתמורה לוויתור מדיני כלשהו, כפי שלמרבה הצער קורה לעתים קרובות בסכסוך המשתולל בבוסניה-הרצגובינה. בדומה לכך, החוק אוסר גם על השימוש בבני אדם, בין אם הם אזרחים ובין אם לוחמים, כבמגן אנושי.
האחריות המשותפת המוטלת על מדינות בתחום הפוליטי כוללת כמובן גם פעילות הומניטרית, אשר – ואני חוזר ומדגיש – אינה מהווה תחליף לפעילות המדינית. את מעורבוּת המדינות במבצעים הומניטריים יש לתרגם בראש ובראשונה לתמיכה בלתי נלאית בארגונים המסוגלים לשאת בַּאחריות לפעולות אלה בטווח הארוך, ואשר ביכולתם לעשות זאת באופן חסר פניות לחלוטין, מחוץ לכל מחלוקת פוליטית.
גם כאן, אל למדינות להעביר את האחריות המדינית המוטלת עליהן הלאה אל הסוכנויות ההומניטריות. אמחיש את דברי באמצעות דוגמה אחת בלבד לבעיות שאנו מתמודדים עימן כרגע ברואנדה.
הקהילה הבינלאומית נטלה על עצמה את המחויבות לסייע לרואנדים לבנות את מולדתם מחדש בעקבות רצח העם אותו לא חתרה למנוע.
היא נטלה על עצמה לדאוג לכונן את ההליך המשפטי הלאומי והבינלאומי, במטרה לאפשר למדינה לשים קץ לסחרור השטני של האלימות.
היום, ה-ICRC עומד לבדו בפרץ ומספק מזון ללמעלה מ-43,000 כלואים המוחזקים בתנאי זוועה, מספק להם מים, עושה ככל יכולתו להשבת סטנדרטים נאותים של היגיינה, ומנסה להבטיח שאנשים לא יהפכו לנעדרים. ילדים קטנים וקשישים נכלאים בבתי סוהר ברואנדה. פרקטיקות פעולה שרירותיות נפוצות תורמות אף הן להחרפת מצוקת האוכלוסייה הנואשת הזו. המצב הנוכחי אינו יכול אלא להוביל לאלימות נוספת.
בקשנו כי יוקמו בדחיפות מקומות כליאה שיותר הולמים מבחינה תברואתית.
יש לבעיה פתרונות. באפשרותה של הקהילה הבינלאומית לנקוט פעולה באופן מיידי, ולמרות זאת היא לא לוקחת על עצמה את האחריות בנושאים אלה, שטבעם אך ורק פוליטי. וזה משאיר אותנו להתמודד בעצמנו עם המצב.
מי – שבמהלך חריג למדי – נוטל עכשיו חלק ישיר בהתקנת מחנות מעצר חדשים, במטרה להציל חיי אדם, זה אנחנו.
ה-ICRC חולק עם המדינות מספר מסוים של תחומי אחריות. הארגון מופקד על שמירת וקידום המשפט ההומניטרי הבינלאומי.
הארגון מבצע את חלקו ועומד במחויבויות שבמסגרת אחריותו, קודם כל באמצעות קיום פעילויותיו ההומניטריות בכל מקום שבו נמצאים קורבנות סכסוך ואלימות פוליטית אשר בידו לסייע לשרידתם, ובאמצעות חתירה להבטיח כי יהיו מוגנים מפני הפרזות באלימות המזוינת ומפני השלכותיה. ה-ICRC פעיל היום ב-32 מדינות הנתונות במצב מלחמה. הוא מנהל את פעילותו עם תמיכה ניכרת של אגודות הצלב האדום והסהר האדום, שחלקן פועלות באופן אוטונומי בעזרת תיאומיו. וזה המקום להודות לכל עובדיה וצוותיה המקומיים של האגודה הלאומית הפועלים במשלחות בשטח, ומבצעים עבודה הומניטרית מעוּלה.
יתר על כן, בהיותו – באופן ספציפי – ארגון נייטרלי, ה-ICRC מעמיד את שירותיו לרשות המדינות במטרה לסייע למו"מ המדיניים שלהן. זו המסגרת שתחתיה נציגינו עבדו, ועדיין עובדים, במקסיקו וסרי לנקה, ואפשר גם שיִידַרשו לכך בקולומביה.
אנו חולקים בינינו גם את אחריות המדינות לנקוט בפעולה מונעת, במיוחד על ידי הגברת מאמצינו להפיץ ידע בתחום המשפט ההומניטרי הבינלאומי.
בדיוק התקבלה אצלנו החלטה להקים יחידה חדשה שתייעץ למדינות בנושא שילובן בחוק המקומי של כל הוראות החוק הדרושות לדיכוי ההפרות החמורות של אמנות ג'נבה.
ואחרון-אחרון, אני מבקש להזכירכם כי הוועידה הבינלאומית ה-26 של הצלב האדום והסהר האדום תתקיים בדצמבר הקרוב בג'נבה.
הוועידה תקבץ יחד את נציגי המדינות שהן צד לאמנות ג'נבה ואת כל אגודות הצלב האדום והסהר האדום, את הפדרציה שלהן ואת ה-ICRC.
בניגוד לוועידת טוקיו ב-1934, לא נציע לאמץ את הסעיפים החדשים של המשפט ההומניטרי הבינלאומי.
החוק הקיים מסדיר את כל הסיטואציות של סכסוכים מזוינים, וכל שנדרש הוא הנחישות המדינית ליישמו.
אבל, כפי שאני פועל מולכם היום, ה-ICRC והתנועה הבינלאומית של הצלב האדום והסהר האדום כולה יפעילו על המדינות לחץ כבד לקבל כאחריותן המשותפת את כיבודו ואת הבטחת כיבודו של המשפט ההומניטרי הבינלאומי.