הצהרה מיום 15.9.1997

קטע מנאומו של ד"ר קורנליו סוֹמָרוּגה, נשיא הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) בפני ידידי מגן דוד אדום ב-Great Britain Institute of Contemporary History and Wiener Library, , צ'טהאם האוס, לונדון, 15 בספטמבר 1997

"… בנקודה זו בנאומי, עליי לקטוע את רצף דבריי. הרשו לי באמת להגיע לנקודה בעלת עניין ישיר ומיוחד לקהל זה וקרובה מאוד ללבו. לאחר שתיארתי סבל גדול ואת הסיוע הניתן בהקשרו, וכן היבטים אחרים של פעילויות ה-ICRC, עכשיו אני רוצה – וחייב – לתאר סבל גדול יותר וכשל בהענקת הגנה וסיוע. אני מתייחס כמובן לשואה.

כמו מדינות וארגונים רבים, בחן ה-ICRC בשנים האחרונות יותר ויותר את תפקידו במהלך מלחמת העולם השנייה. אתם בוודאי מודעים למחקר של ההיסטוריון ז'אן-קלוד פאבז, Une mission impossible?, שפורסם כבר ב-1988/1987 בצרפתית ובגרמנית, מחקר אותו ביצע בארכיונים שלנו. כפי שאתם אולי יודעים, עכשיו פתחנו לגמרי, ללא כל הגבלה, את הארכיונים שלנו ממלחמת העולם השנייה.

ואולם, עבור ארגון הומניטרי שכל מעייניו נתונים להצלת חיי אדם, תהליך כזה של הרהור היסטורי חשוב במיוחד וקשה במיוחד. חשוב, כיוון שעלינו ללמוד משגיאות ומחדלי העבר כדי להבטיח שלא יישנו עוד לעולם. קשה, כיוון שעבור מי ששואפים לממש אידיאלים נעלים, כל סטייה מהם, מכל סיבה שהיא, כואבת במיוחד.

השואה בולטת, ותמשיך להתבלט, כטרגדיה הייחודית והדרמטית ביותר שהכתה באנושות בהיסטוריה המתועדת. לכם יותר מכולם, כחברי הקהילה היהודית, אינני צריך לתאר את הזוועה הבל תתואר שפשע רצח העם המיט על עם חף מפשע. אין כל ספק שהחברה האנושית כפי שהגיחה מהתופת של מלחמת העולם השנייה לא יכולה הייתה להתייחס למלחמה ולתמצית מהותה – הלא היא שנאה בין קהילות אנשים – באותם עיניים כמו קודם.

ה-ICRC, ואני כנשיאו בהווה, ספגנו לא פעם ביקורת ואף מתקפות על מה שנתפס כחוסר היעילות של ארגוננו, על-פי אחדים, או השותפות שבשתיקה עם כוחות שולטים לפי אחרים, במהלך אותן שנים נוראיות. ביקורת זו מתמקדת בעיקר בשתיקת ה-ICRC בשעתו. יש הסבורים ש ה-ICRC ידע יותר ולפני אחרים על הגורל האיום שניחת על הקהילות היהודיות ברחבי השטחים שנכבשו על ידי מדינות הציר. כן, ה-ICRC אכן ידע, או לפחות כמה מחבריו ידעו, אך כך גם ידעו, ובאותו זמן, ממשלותיהן של כוחות הברית ועוד ארגונים הנוגעים בדבר.

נכון, ה-ICRC לא השמיע את קולו בראותו שרדיפה הופכת להשמדה. אינני יכול לשפוט היום את קודמיי בשנים 1945-1939. טעויות ומחדלים אפשריים של הנהגת ה-ICRC דאז – שעליהם הבעתי חרטה – נוגעים גם בוודאי לשתיקה האמורה. ואולם ה-ICRC לא יכול היה לפעול בהצלחה נגד הררי הרשע כל עוד ידם נותרה על העליונה; כמה נציגים ניסו ונכשלו. הרשו לי לתת לכם את הדוגמה של ד"ר רנה בורקהרדט (Burkhardt), שאין לבלבל בינו למי שהיה סגן נשיא ולאחר מכן נשיא ה-ICRC לזמן קצר, קארל י' בורקהרדט (Burckhardt), שאיות שמו שונה. רנה בורקהרדט הוצב בסלוניקי שביוון, ומחה גם מחה נגד גירוש יהודי יוון; תגובת הנאצים הייתה פשוט לדרוש את החזרתו לג'נבה. לפני גירושו, עלה בידי בורקהרדט לפחות לספק מזון לגטו היהודי; עזיבתו לא שירתה מטרה אחרת זולת המטרות של הנאצים עצמם.

יש שישאלו אם ה-ICRC צריך היה להשמיע את קולו ולו כדי לשמור על תדמיתו. תשובתי היא לא, והרשו לי להסביר מדוע: עבור ה-ICRC, אז כמו היום, כדי שהאקט של השמעת דברו ישיג משהו, עליו להיעשות בהסתמך על קריטריון אחד בלבד: האם יש בו כדי לעזור לקרבנות הנוגעים בדבר? זוהי שאלה מאוד עדינה שקשה מאוד להשיב עליה: מועצת המנהלים הנוכחית של ה-ICRC דנה לעתים קרובות בשאלת האפשרות לצאת בהודעות פומביות סביב הפרות חמורות של עקרונות הומניטריים כיום. עלינו להימנע – ואני אומר זאת בענווה – מאמונה מופרזת בכוחות ובהשפעה של ה-ICRC כמוסד. אני סבור שאחד הלקחים שניתן – ויש – להפיק מכך הוא שעל כל קרבנות הסכסוכים לדעת לְמה הם יכולים לצפות ולמה לא. אכן, אין כנראה דבר נורא יותר עבור אדם שנעשה פגיע בשל אלימות משתוללת מאשר אשליות ההופכות לתקוות מנותצות.

השמעת קול, לעומת זאת, גם אם אין בה כדי לשנות את מהלכה של מדיניות המיושמת באופן שיטתי על ידי בני אדם נטולי רגשות אנושיים, יכולה להיעשות כדי להכיר בכבוד ובאומץ של הסובלים. במישור זה, בלא שמץ של ספק, ה-ICRC מוקיר את כבודם לעד של כל מי שניצלו או נפלו בימי הסיוט הנציונל-סוציאליסטי. וכאן טמון לקח חשוב נוסף: שנדבר על השואה, שנמשיך להצהיר "לעולם לא עוד", שנזכיר כי היה שם כישלון של הציביליזציה המערבית בכללותה וכי הצלב האדום היה חלק מאותה ציביליזציה!

ואולם חרף מחדליו המצערים, הצליח ה-ICRC לבצע את משימתו הרגילה של הגנה על שבויי מלחמה. למעלה מ-7 מיליון שבויים – בעיקר בריטים, אמריקנים, צרפתים, גרמנים ואיטלקים – זכו לביקורים בכל רחבי העולם וקיבלו משלוחי סיוע סדירים. הסוכנות המרכזית לשבויי מלחמה של ה-ICRC, אשר פעלה בשיתוף פעולה אינטנסיבי עם הצלב האדום הבריטי בכל רחבי האימפריה, החזיקה ב-1,811,000 כרטיסי נתונים אישיים של נתינים בריטים בתקופה 1947-1939. הנתונים הסטטיסטיים מאותה עת אכן מגלים כי שבויי מלחמה בריטים קיבלו 153 מיליון ק"ג של משלוחים (בעיקר מזון, ביגוד, טבק, תרופות ופריטי היגיינה).

נציגים של ה-ICRC הצליחו גם להציל את חייהם של אלפי יהודים. מתוך כבוד לנציגי הצלב האדום שהיו פעילים אז, אני סבור כי יש לחלוק כבוד והכרה לנציגים דוגמת פרידריך בורן בבודפשט, שעץ הזיכרון שלו גדל על אדמת הכאב ביד ושם בירושלים. הוא הציל עשרות אלפי יהודים, כנראה יותר מוולנברג. בגרמניה עצמה, בתחילת 1945 – במאוטהאוזן, שם עשה נציג ה-ICRC לואי הפליגר פלאים, או בשערי ראוונסבריק, מרגע שרוחות המלחמה שינו כיוון ועוררו בתוך כך היסוסים בתוך שורות הנאצים – עלה בידי נציגי ה-ICRC להשיג הרבה. וכך, אם באים לשפוט את תפקיד ה-ICRC במהלך השואה ולשקול את כישלונותיו באופן הוגן, יש לזכור גם שהופעת נציגיו ב"שערי הגיהינום" באביב 1945 הומשלה להופעת "מלאכים מאלוהים" על ידי אסירים רבים. לקראת סוף המלחמה, עליה בידי ה-ICRC לנצל חלונות הזדמנויות צרים, אך הופעת הזדמנויות כאלה נקבעה על ידי מעשיהם והחלטותיהם של אחרים. הדבר אינו שונה כיום: ל-ICRC יש רצון לפעול, אך אין ביכולתו לפעול ללא רצונם של אחרים.

כאשר נכחתי בטקס הזיכרון לרגל יובל החמישים לשחרור מחנות הריכוז אושוויץ-בירקנאו, הבעתי בפומבי חרטה על טעויות ומחדלים של ה-ICRC ביחס לשואה. עם זאת, הוספתי ואמרתי שאם ה-ICRC והעולם כולו ילמדו מהטעויות והכישלונות שלהם, סבלם או מותם של הקרבנות לא היה לשווא. ואין ספק כי אחד הלקחים היסודיים ביותר שניתן להפיק מהעבר המר הזה הוא הצורך בקיומו של משפט הומניטרי והצורך ביישומו ובכיבודו. הדבר נשמע מובן מאליו, אך רק לפני שישים שנה צורך זה לא הובן במלואו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, ושפיכות הדמים העולמית הראשונה, הציע ה-ICRC למדינות חוקים שהיו מבטיחים הגנה על אוכלוסיות אזרחיות בעתות סכסוך. היוזמה הראשונה הזאת נכשלה.

מאוחר יותר, עם התקדרות השמים מעל אירופה והמזרח הרחוק, הציע ה-ICRC ב-1934 יוזמה דומה, שנודעה בשם "פרויקט טוקיו". גם היא נכשלה.

כישלון הפרויקט המשפטי הזה היה תסמין של העדר חמלה ואנושיות בעניינים בינלאומיים – כפי שהמלחמה עצמה הוכיחה די והותר. העולם הוכה בטראומה על ידי הטרגדיה הזאת, והיה נכון סוף-סוף להכיר בצורך להגן על כל בני האדם בכל עת. התפתחות דיני זכויות האדם הבינלאומיים הייתה עוף חול אחד שקם מעפר הטראומה הזאת. קבלת הצעתנו לגיבוש משפט הומניטרי בינלאומי – אמנות ג'נבה – הייתה עוד עוף כזה. העם היהודי, וכל מי שנרדפו על ידי הנאצים – אני שב וחוזר – שילמו מחיר מר וקיצוני על המתנות האלה לעולם, שבוששו לבוא. הן צמחו מתוך הטרגדיה הזאת, ומילאו מאז תפקיד נכבד בגיבוש מכלולי הדינים הללו ובקידום סובלנות וכבוד לפרט ברמה הלאומית וברמה הבינלאומית כאחת.

אדגיש זאת שוב: איננו יכולים – ואסור לנו – לאפשר את הישנות הטרגדיות של השואה. ואולם טרגדיות הנראות דומות ברוחן מבחינת השנאה בוצעו בקמבודיה ויותר לאחרונה ברואנדה, באזור האגמים הגדולים של אפריקה וביוגוסלביה לשעבר. ה-ICRC ניסה ללמוד מלקחי העבר. הוא היה ועודנו פעיל באזורים אלה – גם במחיר חייהם של נציגיו. כמו כן, הוא השמיע את קולו בתדירות ובנמרצות. הוא שאף להעמיד בעדיפות גבוהה את העמדתם לדין של האשמים בפשעי מלחמה ברבריים. היום, נערכים המשפטים הבינלאומיים הראשונים על פשעי מלחמה מאז נירנברג – בהולנד ובטנזניה – ואנחנו מצפים בכיליון עיניים להקמתו של בין דין פלילי בינלאומי קבוע.

מורשת השואה ממשיכה ללוות אותנו. שירות האיתור הבינלאומי המופעל על ידי ה-ICRC בארולסן שבגרמניה מטפל בכל שנה במאות אלפי בקשות למידע מניצולי שואה או צאצאיהם. בשנה שעברה, קיבל השירות בארולסן בקשות כאלה בעיקר ממזרח אירופה. למותר לציין שה-ICRC ימשיך לספק את השירות ההומניטרי החשוב הזה כל עוד הצורך קיים.