מאמר מיום 28 בפברואר 1995, International Review of the Red Cross, גיליון 304

אירועי יובל החמישים לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ נערך ב-27-26 בפברואר 1995. בנוסף לניצולים רבים ואורחים נכבדים, נכח הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) באירוע, מתוקף זכייתו בפרס נובל לשלום.

בטקסים שנערכו בקרקוב ובאושוויץ השתתפו כמה מאות מניצולי המחנה, נציגי עמותות של מגורשים לשעבר, 19 ראשי מדינות והרבה אורחים נכבדים, בהם אלי ויזל וגב’ סימון וייל.

את ה-ICRC, שהוזמן מתוקף היותו זוכה פרס נובל לשלום, ייצג בטקסים אלה נשיאו, מר קורנליו סוֹמָרוּגה; גב’ ליזלוט קראוס-גורני, חברת ה-ICRC; מר שארל בידרמן, מנהל שירות האיתור הבינלאומי; מר פרנסואה בוניון, סגן המנהל לעקרונות, משפט וקשרים עם התנועה; וגב’ אווה טושינסקי, מתורגמנית.

ב-26 בפברואר, נכחו מר בידרמן ומר בוניון במפגש רשמי של סנאט האוניברסיטה היגלונית של קרקוב, אשר סימן את פתיחת האירועים. תחילה נשא רקטור האוניברסיטה נאום בנושא אחריות אקדמית בחיפוש אחר האמת וטיפוח סובלנות. לאחר מכן, דיברו נשיא פולין, מר לך ואלנסה, ומכובדים אחרים בנושאים שונים, בדגש מיוחד על החשיבות החיונית של כיבוד הזולת וסובלנות, ועל החשיבות של שימור זיכרון השואה תוך הימנעות משינויים רביזיוניסטיים.

אחר הצהריים, השתתפו מר סומרוגה וגב’ קראוס-גורני במפגש של מנהיגי משלחות, ובהם כמה ראשי מדינות, שכונס על ידי מר ואלנסה במטרה לאשר נוסח של קריאה לשלום ולסובלנות שעתידה הייתה להיעשות למחרת באושוויץ-בירקנאו. במהלך המפגש, שהתקיים בוואבל, הארמון המלכותי של קרקוב, ציין נשיא ה-ICRC כי ה-ICRC משתתף בטקסים אלה כדי להוקיר את זכרם של כל הקרבנות ולהביע את הערצתו והזדהותו כלפי ניצולי אושוויץ.

“אני אומר זאת בענווה, תוך מודעות למחדלים ולטעויות האפשריים של הצלב האדום בעבר”, הוסיף. מר סומרוגה קרא גם לפיתוח חברה המושתתת על סובלנות וסולידריות.

ביום שישי, 27 בינואר, נערכו טקסי זיכרון באושוויץ-בירקנאו בנוכחות אורחים נכבדים רבים, ובהם 19 ראשי מדינות אירופיות, נציגים של ארגונים ועמותות יהודיים של קרבנות רדיפה לשעבר, וכן כמה מאות מגורשים לשעבר.

המשתתפים צעדו תחילה לאושוויץ I, שם עברו דרך שער שמעליו מתנוססות המילים Arbeit macht frei (“העבודה משחררת”) באותיות ברזל. זר הונח בין בלוקים 10 ו-11, מול קיר ההוצאות להורג (קיר המוות).

הטקסים הראשיים נערכו מול אנדרטת האומות באושוויץ-בירקנאו, בסוף מסילת הרכבת, במקום שבו הרכבות שהביאו עמן מגורשים עצרו.
תפילות נערכו לפי המסורת היהודית, הקתולית, האורתודוקסית, הרפורמית והמוסלמית, ולוו בנאום מאת בארון גולדשטיין, נשיא ועדת אושוויץ הבינלאומית. לאחר מכן נמסרו עדויות מפי מר ש’ ריניאק, מגורש לשעבר (זקן הניצולים שנותרו בחיים, עם מס’ רישום 31), מר ש’ וייס, יו”ר הכנסת של מדינת ישראל, מר ויזל, חתן פרס נובל לשלום, ומר ואלנסה. המסר העיקרי שיצא מפי דוברים אלה היה קריאה לסובלנות.

זרי פרחים בצבעי כל אחת מ-31 הארצות שאזרחיהן הושמדו באושוויץ הונחו לאחר מכן באתר. בתום הטקסים, הודלקו אלפי נרות והונחו לאורך המסילה לכיבוד זכרם של אינספור קרבנות הרדיפות הנאציות.

אושוויץ מסמל את הפשע הנתעב ביותר שבוצע אי פעם בתולדות האנושות. עבור העם היהודי, הייתה זו טרגדיה חסרת תקדים, ביטויו הקיצוני של הניסיון שנעשה מצד משטרו של היטלר לחסלם על ידי רצח עם. עבור יותר ממיליון גברים, נשים וטף, הוא סימל את השלב האחרון של מסע ייסורים שאין לתארו. מבין הקרבנות, 90 אחוזים היו יהודים, ואילו האחרים היו רומנים, שבויי מלחמה סובייטים, וחברי מחתרות, האינטליגנציה הפולנית והכמורה. בסך הכול ניצלו 7,500 איש.

אושוויץ מסמל גם את המחדל הגדול ביותר בתולדות ה-ICRC, מחדל חמור על אחת כמה וכמה לנוכח העדר ההחלטיות של הארגון לנקוט צעדים כדי לסייע לקרבנות הרדיפות.

מעצם נוכחותו בטקסים אלה, ביקש ה-ICRC להראות את מודעותו לפצעים הנוראיים שנגרמו ולצורך לשמר את זיכרון האירועים הללו על מנת להגן על הקרבנות מפני מוות שני – מוות השכחה.