מהם דיני זכויות האדם הבינלאומיים?

דיני זכויות האדם הינם מערכת כללים בינלאומיים, שיסודם באמנות או מינהג, ואשר מתוקפם יכולים יחידים וקבוצות לצפות ו/או לתבוע זכויות מסוימות שעל מדינותיהם לכבד ולהגן עליהן. מכלול הנורמות והסטנדרטים של דיני זכויות האדם אף מכיל עקרונות והנחיות רבים שאינם מתבססים על אמנות ('חוק רך').

להלן פירוט האמנות העיקריות של דיני זכויות האדם:

א) כלים משפטיים אוניברסליים

• אמנת האו"ם בדבר מניעת רצח-עם וענישת מבצעיו (1948)
• אמנת האו"ם בדבר ביעור כל הצורות של אפליה גזעית (1965)
• האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (1966)
• האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (1966)
• האמנה בדבר ביטול האפליה נגד נשים לצורותיה (1979)
• האמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים (1984)
• האמנה בדבר זכויות הילד (1989)
• האמנה הבינלאומית להגנה על זכויותיהם של כל העובדים המהגרים ובני משפחותיהם (1990)
• האמנה להגנה על כל בני האדם מפני היעלמות בכפייה (2006)
• האמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות (2006)

ב) כלים משפטיים אזוריים

• האמנה האירופית לזכויות אדם (1950)
• האמנה האמריקאית לזכויות אדם (1969)
• האמנה האפריקאית בדבר זכויות האדם והעמים (1981)

על אמנות אלה מפקחים ארגוני זכויות אדם כגון וועדת זכויות האדם של האו"ם על האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות, ובית הדין האירופי לזכויות אדם על האמנה האירופית לזכויות אדם.

למרות שהמשפט הבינלאומי ההומניטרי ודיני זכויות האדם התפתחו בדרכים שונות, חלק מהאמנות בדבר זכויות האדם כוללות הוראות שמקורן במשפט הבינלאומי ההומניטרי: למשל, האמנה בדבר זכויות הילד והפרוטוקול האופציונאלי שלה בדבר מעורבות ילדים בסכסוכים מזוינים, והאמנה בדבר היעלמות בכפייה.


המשפט הבינלאומי ההומניטרי ודיני זכויות האדם הינם מערכות של דין בינלאומי המשלימות זו את זו וחולקות מספר יעדים זהים. הן המשפט הבינלאומי ההומניטרי והן דיני זכויות האדם חותרים להגנת חייהם, בריאותם וכבודם של יחידים, אם כי כל אחד מהם עושה זאת מזווית שונה – וזו הסיבה לכך שלמרות שוני רב בניסוח, חלק מהכללים דומים במהותם. לדוגמה, המשפט הבינלאומי ההומניטרי ודיני זכויות האדם גם יחד אוסרים עינויים או יחס אכזרי, מקנים זכויות בסיסיות למי שנתונים תחת הליכים פליליים, אוסרים על אפליה, מכילים הוראות להגנת נשים וילדים ומסדירים היבטים של הזכות למזון ובריאות. ואולם, יש ביניהם הבדלים משמעותיים: מקורותיהם, היקף תחולתם, הגופים המיישמים אותם, וכן הלאה.

מקורות

המשפט הבינלאומי ההומניטרי, שמקורותיו עתיקים, נוּסח בחצייה השני של המאה ה-19, בהשפעתו של אנרי דוּנַן, האב המייסד של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום. דיני זכויות האדם הינם מערכת דינים חדשה יותר: מקורותיה בהצהרות זכויות אדם של לאומים מסוימים שהושפעו מרעיונות תנועת ההשכלה (כדוגמת הצהרת העצמאות של ארצות הברית ב-1776 והצהרת זכויות האדם והאזרח בצרפת ב-1789). רק לאחר מלחמת העולם השנייה הופיעו דיני זכויות האדם, תחת חסות האומות המאוחדות, כענף של המשפט הבינלאומי. ההכרזה משנת 1948 לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, הגדירה את דיני זכויות האדם לראשונה בדרג בינלאומי, בהחלטה לא מחייבת של האסיפה הכללית. רק ב-1966 תורגמה הכרזה זו לאמנות זכויות אדם אוניברסליות: האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות.

היקף תחולה בזמן

הגם שהמשפט הבינלאומי ההומניטרי חל בסכסוך מזוין באופן בלעדי, דיני זכויות האדם חלים, עקרונית, בכל עת, כלומר בעתות שלום ובמהלך סכסוך מזוין. ואולם, שלא בדומה למשפט הבינלאומי ההומניטרי, חלק מאמנות זכויות האדם מתירות לממשלות לגרוע ולהפחית ממחויבויות מסוימות במהלך מקרי חירום ציבורי שיש בהם איום קיומי על כלל האוכלוסייה והטריטוריה של אותה מדינה. עם זאת, על ההפחתה להיות הכרחית ומידתית ביחס למשבר, אין להנהיגה על בסיס מפלֶה ואסור שתפר כללים אחרים של המשפט הבינלאומי – כולל הוראות המשפט הבינלאומי ההומניטרי. לעולם אין לגרוע מזכויות אדם מסוימות, וביניהן: הזכות לחיים, האיסור על עינויים או יחס ועונשים אכזריים ובלתי אנושיים או משפילים, איסור העבדות והשעבוד והאיסור על ענישה פלילית רטרואקטיבית (איסור להחיל חוק בגין מעשה שנעשה לפני יום תחילתו).

היקף תחולה גיאוגרפית

טווח התחולה האקס-טריטוריאלית (החוץ-טריטוריאלית) מהווה הבדל עיקרי נוסף בין המשפט ההומניטרי הבינלאומי לבין דיני זכויות האדם. המשפט הבינלאומי ההומניטרי חולש על סכסוכים בינלאומיים, ואין חולק על האקס-טריטוריאליוּת של תחולתו, לנוכח העובדה שייעודו הוא להסדיר את ההתנהלות של מדינה/ות המעורבת/ות בסכסוך מזוין בטריטוריה של מדינה אחרת. אותה הנמקה חלה גם על סכסוכים מזוינים שאינם בינלאומיים ויש בהם יסוד אקס-טריטוריאלי: אי אפשר לפטור את הצדדים לסכסוכים כאלה מחובותיהם על פי המשפט הבינלאומי ההומניטרי כאשר הסכסוך מגיע אל מעבר לטריטוריה של מדינה בודדת. למרות שההשקפות בַּנושא הן כבדות משקל ומנוגדות, הדעה שלפיה יש לדיני זכויות האדם תחולה אקס-טריטוריאלית מבוססת בין היתר על החלטות של בתי דין בינלאומיים. ואולם, ההיקף המדויק של תחולות אלה עדיין טעון החלטה. כללית, גורמי זכויות אדם מודים כי תחולת דיני זכויות האדם היא אקס-טריטוריאלית כאשר מדינה מפעילה שליטה על טריטוריה (לדוגמה, כיבוש) או על אדם (למשל, מעצר). יחד עם זאת, תחולתן האקס-טריטוריאלית של הוראות דיני זכויות אדם המסדירות את השימוש בכוח עדיין טעונה הכרעה, יש תקדימים משפטיים לכאן ולכאן.

היקף תחולה אישית

המשפט הבינלאומי ההומניטרי מכַוון להגן על מי שאינם נוטלים יותר חלק ישיר במעשי איבה. הוא מגן על אזרחים ולוחמים המצויים מחוץ למערכה, כגון פצועים, חולים ונטרפי אניות או שבויי מלחמה. דיני זכויות האדם, שפותחו בעיקר לעתות שלום, חלים על כל מי שנמצא תחת סמכות השיפוט של מדינה. שלא כמו במשפט הבינלאומי ההומניטרי, אין בדיני זכויות האדם הבחנה בין לוחמים לבין אזרחים, ואין בהם הוראות בדבר קטגוריות של "מוגנים".

צדדים שהמשפט ההומניטרי הבינלאומי ודיני זכויות האדם חלים עליהם

המשפט הבינלאומי ההומניטרי מחייב את כל הצדדים בסכסוך בינלאומי, ומבסס כך שוויון בזכויות ובמחויבויות בין המדינה לבין הצד שאינו מדינה, לטובת כל מי שעלול להיפגע מהתנהלותם (יחסים "אופקיים"/בין שווים, ביסודו של דבר). (ר' שאלה 8). דיני זכויות האדם מסדירים במפורש את היחסים בין מדינה לבין הנמצאים בטריטוריה שלה ו/או כפופים לסמכות השיפוט שלה (יחסים "אנכיים"/ היררכיים ביסודו של דבר), ומתווים את מחויבויותיהן של מדינות כלפי יחידים לאורך ספקטרום רחב של התנהגויות. כך, דיני זכויות האדם מחייבים מדינות בלבד, כפי שמעידה העובדה שאמנות זכויות אדם ושאר מקורות לסטנדרטים של זכויות אדם אינם מטילים מחויבויות חוקיות על קבוצות חמושות שאינן מדינות. הסיבה לכך היא שרוב הקבוצות ממין זה אינן מסוגלות לעמוד במלוא טווח המחויבויות שמטילים דיני זכויות האדם, מאחר שבניגוד לממשלות, אין ביכולתם לבצע את התִפקוּדים שעליהם מתבסס יישומן של נורמות דיני זכויות אדם. להכללה זו לגבי קבוצות חמושות שאינן מדינות קיים חריג משמעותי בַּמקרים שבהם, בדרך כלל מחמת שליטה יציבה בטריטוריה, יש לקבוצה את היכולת לפעול כמו רשויות במדינה, ובמקומות שבהם לפיכך מחויבויותיה מתוקף זכויות האדם עשויות לזכות להכרה בפועל.

היקף תחולה מהותית

המשפט הבינלאומי ההומניטרי ודיני זכויות האדם חולקים ביניהם כללים משותפים מהותיים (כדוגמת האיסור על עינויים), אך הם גם מכילים הוראות שונות מאוד. המשפט הבינלאומי ההומניטרי מסדיר סוגיות רבות הנמצאות מעבר לתחום העיסוק של דיני זכויות האדם, כגון הסטטוס של 'לוחמים' ו'שבויי מלחמה', הגנת סמלי הצלב האדום והסהר האדום וחוקיותם של סוגים ספציפיים של נשק. בדומה לכך, דיני זכויות האדם עוסקים בהיבטי חיים שאינם מוסדרים על ידי המשפט הבינלאומי ההומניטרי, כגון חופש העתונות, הזכות להתכנס, להצביע, לשבות ושאר נושאים. יתר על כן, קיימים תחומים המוסדרים הן על ידי המשפט הבינלאומי ההומניטרי והן על ידי דיני זכויות האדם, אך בדרכים שונות ולעתים מנוגדות. הדבר נכון במיוחד לגבי השימוש בכוח ומעצרים.

• באשר לשימוש בכוח, כללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי בדבר ניהול מעשי איבה מכירים בכך ששימוש בכוח קטלני מובנה בניהול מלחמה. זאת משום שהמטרה הסופית של פעולות צבאיות הינה לגבור על הכוחות החמושים של האויב. לפיכך, לצדדים לסכסוך מזוין מותר, או לפחות אינם מנועים מבחינה חוקית, מתקיפת היעדים הצבאיים של הצד האחר, כולל האנשים המאיישים את כוחותיו. המשפט הבינלאומי ההומניטרי אינו אוסר על אלימות המכוּונת נגד מטרות אלה, ואין זה משנה אם האלימות מופעלת על ידי מדינה או צד, שאיננו מדינה, לסכסוך מזוין. בניגוד לכך, מעשי אלימות נגד אזרחים ויעדים אזרחיים – כמו גם התקפות נטולות הבחנה – הם בלתי חוקיים, משום שאחת המטרות העיקריות של המשפט הבינלאומי ההומניטרי היא למנוע את פגיעות מעשי האיבה באזרחים וביעדים אזרחיים; ועל פי המשפט הבינלאומי ההומניטרי, יש לנקוט אמצעי זהירות כדי לצמצם נזקים אזרחיים לכדי מינימום. דיני זכויות האדם נהגו על מנת להגן על אנשים מפגיעת המדינה; הם אינם מסדירים את ניהול מעשי האיבה בין הצדדים לסכסוך, אלא את האופן שבו ניתן לעשות שימוש בכוח בתחום אכיפת החוק. אכיפת החוק מתבססת על גישת 'עדיף לתפוס מאשר להרוג': על השימוש בכוח להיות בבחינת מוצא אחרון להגנת חיי אדם, כאשר יתר האמצעים אינם אפקטיביים או שאין בהם כדי להשיג את התוצאה המיוחלת, ויש להקפיד על מידתיותו ביחס ליעד הלגיטימי המקוּוה (למשל, כדי למנוע מעשה פשע, כדי לגרום או לסייע למעצר החוקי של מי שעבר עבירה או חשוד בה, וכדי לקיים את הסדר והבטחון בציבור).

• באשר למעצר, הגם שהן המשפט הבינלאומי ההומניטרי והן דיני זכויות האדם קובעים כללים בדבר יחס אנושי כלפי עצורים, תנאי המעצר והזכות להליכים משפטיים הוגנים, מופיעים הבדלים ביניהם בכל הנוגע לאמצעי הגנה פרוצדורליים אשר ננקטים במהלך הכליאה, קרי, המעצר הבלתי-פלילי של אדם בהתבסס על חומרת האיום הנובע מפעילותו על בטחון הרשות העוצרת. אין איסור על מעצר במהלך סכסוך מזוין, ועל פי המשפט הבינלאומי ההומניטרי, בקורת חוקיותו המשפטית של המעצר אינה נדרשת באופן כללי. מעצר שאינו פלילי (דהיינו, מעצר מינהלי) הוא חריג מאוד מחוץ לסכסוך מזוין. ברובם המכריע של המקרים, חירותם של אנשים נשללת מהם בגין חשד כי בצעו עבירה פלילית. האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות מבטיחה את זכותם של אנשים לחירות וקובעת כי כל מי שנעצר, מכל סיבה שהיא, זכאי/ת לבדיקת חוקיות מעצרו/ה. תחום זה בדיני זכויות האדם מבוסס על ההנחה שבתי המשפט מתפקדים, שהמערכת המשפטית מסוגלת לספוג את כל מי שנעצרו בכל עת שהיא – יהא מספרם אשר יהא, שייעוץ משפטי הוא דבר זמין, שלבעלי תפקידי אכיפת חוק היכולת לבצע את המוטל עליהם, וכו'. במהלך סכסוך מזוין הנסיבות שונות מאוד, והדבר בא לידי ביטוי בהוראות המשפט הבינלאומי ההומניטרי.

להסדרת יחסי הגומלין בין כללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי לבין כללי זכויות האדם החלים על השימוש בכוח ועל אמצעי הזהירות לגבי מעצר, לפחות בהקשר של סכסוכים מזוינים בינלאומיים, יש לפנות לדין המיוחד, כלומר להוראות המשפט הבינלאומי ההומניטרי שנוסחו ספציפית להסדרת שני תחומים אלה.

 

יחסי הגומלין בין המשפט הבינלאומי ההומניטרי לבין דיני זכויות האדם

יחסי הגומלין בין המשפט הבינלאומי ההומניטרי לבין דיני זכויות האדם עדיין ממקדים אליהם תשומת לב רבה בעולם המשפט, במיוחד עקב השלכותיהם על ניהול פעולות צבאיות.

בחוות דעת משנת 1996 בנושא חוקיות האיום או השימוש בנשק גרעיני, ציין בית הדין הבינלאומי לצדק בהצהרתו הראשונה על תחולת זכויות האדם במצבי סכסוך מזוין, כי ההגנה שמספקת האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות לא חדלה בעתות מלחמה, וכי בעקרון, הזכות לכך שלא ישָללו חיי אדם באופן שרירותי קיימת גם במהלך לחימה. בית הדין הוסיף כי הדין המיוחד החל, קרי, החוק החל בסכסוך מזוין, שיוּעד להסדיר את ניהול מעשי האיבה, הוא שיקבע מה מהווה שלילה שרירותית של חיי אדם.

לקביעה זו ניתנה באופן כללי פרשנות הרואה בכך הצהרה אשר מסדירה את סוגיית יחסי הגומלין בין המשפט ההומניטרי הבינלאומי לדיני זכויות האדם, ואשר משתמע ממנה כי דיני זכויות האדם, הנתפשים כדינים החלים בכל עת, מהווים דין כללי (הנדחה מפני דין מיוחד). במלים אחרות, כאשר יש סתירה בין דיני זכויות האדם למשפט הבינלאומי ההומניטרי , זה האחרון ייראה כגובר על הראשון, מאחר שנוסח במיוחד להסדרת סכסוכים מזוינים.

בעוד שבַּפירוש של דוקטרינת הדין המיוחד ואף בשימושיותה הוטלו ספקות, חיוניותה לקביעת יחסי הגומלין בין המשפט הבינלאומי ההומניטרי לבין דיני זכויות האדם מקובלת על הכלל. למרות ששני ענפי משפט אלה משלימים זה את זה באופן כללי, התפישה שלפיה הן משלימות אינה מסוגלת לפתור את הסוגיות המשפטיות המורכבות של יחסי הגומלין אשר צצות מידי פעם. בחלק מהמקרים, כללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי ודיני זכויות האדם עלולים להניב תוצאות מתנגשות כשמחילים אותם על אותן העובדות עצמן, משום שהם משקפים את הנסיבות השונות שלשמן פותחו מלכתחילה.