פיטר גיל (Gill) הוא עיתונאי המתמחה בענייני העולם המתפתח ומחברם של ארבעה ספרים. ספרו האחרון, Today We Drop Bombs, Tomorrow We Build Bridges: How foreign aid became a casualty of war, שראה אור לאחרונה, מפנה מבט נוקב אל הפוליטיזציה של הסיוע.

גיל, שנסע לכמה מן המקומות מוכי-הסכסוך הקשים ביותר בעולם כדי לחשוף את הקשר החדש בין ארגוני סיוע והביטחון של המערב, מעלה שאלה מכרעת: האם מדינות מערביות יכולות לצאת למלחמה במדינה נתונה ולסייע לה בעת ובעונה אחת?

לקראת הפסגה ההומניטרית העולמית, שהתקיימה במאי, שוחחנו עם גיל על עתיד זה של הסיוע, של העקרונות ההומניטריים, ובתפקיד הצלב האדום בעולם משתנה.

1.כיצד היית מסכם, על קצה המזלג, את האתגרים המרכזיים הניצבים בפני רעיון הפעולה ההומניטרית בתקופתנו עבור ארגונים הומניטריים כגון הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC)?

אנחנו חיים בתקופה שבה האינטרסים הביטחוניים של העולם המערבי מעורבים עמוקות בגרועים שבסכסוכים המודרניים, דבר היוצר עומס אדיר אפילו על ארגוני הסיוע הטובים ביותר. בנוסף לכל הבעיות של ביטחון הסגל והגישה, אחד מאתגרי המפתח של העידן הנוכחי הוא לשמר את חשיבותם המרכזית של עקרונות הומניטריים בהקשר של הגשת סיוע לאוכלוסיות פגועות. מעטים מארגונים אלה יכולים לטעון לעצמאות אמיתית או לשמר את העקרונות הקלסיים של ההומניטריות, ומכאן החשיבות הכפולה והמכופלת של עמידה מוצהרת מצד ה-ICRC על מחויבותו.

2. מבקרים של ה-ICRC האשימו את הארגון בהיצמדות עיקשת לעקרונות מיושנים. עד כמה אתה משוכנע ש ה-ICRC ממשיך ללכת בנתיב הנכון?

אני נדהם תמיד מהנימה המתלהמת של השיח נגד העקרונות ההומניטריים, בעיקר מצד אקדמאים מסוימים הטוענים כי הגישה של ה-ICRC היא חלק מ”העבר הנוסטלגי” שלנו, שהעקרונות שלו הם ה”מחאות של נאמני המסורת” וכי אלה המנסים ללכת לאורם משולים ל”זקנים בכפר נידח” הנצמדים נואשות לשפה עתיקה. אני סבור שההתקפות האלה צריכות דווקא לחזק, ולא להחליש, את נחישותו של ה-ICRC לדבוק במנדט שלו.

3. האם הצלב האדום עודנו סמל של הגנה או שמא הוא נעשה, כפי שאתה מצטט בספרך, “יותר הצלב שבכוונת הרובה”?

האמירה המדהימה הזאת שייכת למנואל בסלר, שעבד פעם ב-ICRC ומנהל כיום את הסיוע ההומניטרי מטעם הממשלה השוויצרית. הוא יצא בהבחנה זו לאחר המקרה של הריגת נציג של ה-ICRC בלוב ב-2014. בעידן הכאוטי הזה, עובדה מצערת היא שקבוצות חמושות אחדות מבחינות אך מעט בין חיילים, דיפלומטים, עיתונאים ועובדי סיוע. את העידוד לכך הן שואבות מן התלות ומשוא הפנים של חלק ניכר מסקטור הסיוע. אין פירוש הדבר שארגונם כמו ה-ICRC ו”רופאים ללא גבולות” צריכים לנטוש את עקרונותיהם. אדרבה, עליהם לשוב ולהדגיש אותם ולהכריז עליהם.

4.אתה מקדיש תשומת לב לא מבוטלת לאלברטו קיירו שלנו – כותרת הספר היא ציטוט מדבריו; מדוע בחרת דווקא בקיירו, ומה תפקידו מדגים מבחינתך?
החלטתי להביא משהו מסיפור מאמצי הסיוע באפגניסטן דרך שלושה עובדי סיוע שהרשימו אותי. אחד היה קווייקר אמריקני שעמד בראש Save the Children, השני בריטי שהתאסלם ועבד עבור ה-Islamic Relief, והשלישי אלברטו קיירו היוצא מן הכלל שלכם, המנהל את יחידות הגפיים המלאכותיות שלכם. הוא עובד הסיוע המנוסה ביותר באפגניסטן, ועשרים וחמש שנותיו במדינה מקנות לו תובנות ייחודיות לגבי ההיסטוריה הסוערת שידעה בעת האחרונה. הוא מבטא את דעותיו בעוצמה ובכנות, והוא נשמע לצווי המצפון והשיפוט שלו עצמו. אין זה מקרי שההבחנה שלו – המצטטת למעשה את ידידיו ואנשי הקשר שלו באפגניסטן – היא שהפכה לכותרת הספר שלי.

5. אתה כותב בספרך שכדי שההומניטריות “תשרוד ותשגשג במאה העשרים ואחת, יש לשוב ולעמוד על העקרונות שלה”. לקראת הפסגה ההומניטרית העולמית, כיצד היית מציע לעשות זאת ב”עידן הכאוטי” הנוכחי?

בהיותה נערכת בשעה המכרעת הזאת וסמוך כל כך לאסון הסורי, אפשר היה לצפות למצוא מידה של אופטימיות לגבי תוצאת הפסגה הזאת באיסטנבול. במקום זאת, אני שומע מדיפלומטים וגורמים הומניטריים שהציפיות צנועות במקרה הטוב. במקום שבו צריכה להיות שאיפה להישג, קיים רק חישוב פסימי של המעט שאולי יושג. ההחלטה של “רופאים ללא גבולות” לבטל את השתתפותם בפסגה היא מכה קשה מאוד. עדיין יכולה להיות התקדמות בכיוון של העברת יותר סמכות לקבלת החלטות לידי החברה האזרחית המקומית והלאומית על חשבון “הילדים הגדולים” של עולם הסיוע המערבי. בנוסף, יידונו עניינים טכנוקרטיים אחרים. אך קיימת סכנה רצינית שמעט מדי תשומת לב תוקדש לצורך לעמוד מחדש על ערכי היסוד של ההומניטריות.

6. סודיות, דיסקרטיות, ו”חוסר פניות מוקפד” הם חלק גדול מדרך הפעולה של ה-ICRC, כפי שאתה מסביר בספרך. אתה תוהה אם ה-ICRC צריך להשמיע את קולו יותר, אך מה צריך לדעתך להנחות את הבחירה הזאת?

במהלך המחקר שערכתי, השתכנעתי כי ה-ICRC מסוגל להשיג רבות מבלי לצעוק, ואני אומר זאת בספר. אני מתייחס כאן לתחום החיוני של יחסי ה-ICRC עם מדינות, שבמסגרתם “סודיות” ו”דיסקרטיות” יכולות להבטיח התקדמות לעבר יעדים הומניטריים. יש גם מעלות לגישה שאינה ממהרת לגנות צד זה או אחר בסכסוכים אזרחיים מורכבים ועיקשים. עם זאת, יש לקדם את עקרונות היסוד של ה-ICRC בצורה הרבה יותר נמרצת בקרב מגזר הסיוע ההומניטרי עצמו ובקרב הציבור הרחב, במיוחד במערב הדמוקרטי. בהינתן מספר רב של סוכנויות סיוע גדולות הפועלות כקבלניות של ממשלות באזורי סכסוך, קיימת סכנה להתעלמות מן הערך והמרכזיות של עקרונות הצלב האדום והסהר האדום. על ה-ICRC לנהל, לדעתי, משימת סנגוּר גלוי בתחום זה.

קראו עוד בנושא: פעילות הומניטרית עתידית: מאזן סיכונים חדש?