אסור לשכוח את הנעדרים ומשפחותיהם.

להיאחז בשביבי תקווה שבניהם עדיין בחיים, לצפות לאות חיים ולחפש דרכים לחידוש קשר – אלו הן התגובות הטבעיות של כל הורה שנקלע לחוסר וודאות שאינו נמוג.

זהו אחד הכללים הנוהגים העתיקים ביותר בהיסטוריה של המלחמה, המעוגנים במשפט ההומניטרי הבינלאומי המודרני: בין אם הם לוחמים שנפלו בשדה הקרב או נתפסו על ידי הצד השני, ובין אם הם אזרחים שנלקחו בשבי – יש לתת לנעדרים ולמשפחותיהם יחס אנושי ומכבד.

המשפט ההומניטרי הבינלאומי מטיל על כל צד לסכסוך מחויבויות חד-צדדיות ונטולות הדדיות:

יש ליַדֵע בדבר מצבו של כל נעדר: אין להשתמש במידע על גורלם של נעדרים ועל מקום הימצאם, כולל ראייה להיותם בחיים, כקלפי מיקוח.

את שרידי גופותיהם של מי שנהרגו במהלך העימות יש לזהות, לנהוג בהם בכבוד, ובסופו של דבר להשיבם למשפחותיהם.

הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) פועל תחת חיסיון מול הרשויות האחראיות, ונמצא בקשר ישיר עם משפחות הנעדרים. במספר פגישות שהתקיימו גם בעזה וגם בישראל וכן במכתבים רשמיים, ה-ICRC הזכיר לצדדים את מחויבותיהם. כמתווך נייטרלי וחסר פניות, הוא גם הציע את מומחיותו בתחום הפורנזי, כדי לסייע בזיהוי שרידי הגופות.

מחויבות ה-ICRC כלפי כל נעדר שטרם יִידעוּ בדבר מצבו, וכלפי זכות משפחותיהם לדעת – נותרת בעינה: המשפט ההומניטרי הבינלאומי עומד לצידם.