בפרויקט מיוחד קיבץ היוצר הדוקומנטרי רענן אלכסנדרוביץ קטעי תיעוד מה-47 השנים האחרונות בחברון. באירוע משותף עם ה-ICRC הוא הציג את התובנות שעולות מפרספקטיביה של כמעט חמשה עשורים של תיעוד. ליקטנו עבורכם כמה מההתיחסויות של אלכסנדרוביץ’ לגבי אופן התיעוד המשתנה בחברון של אז וחברון של היום.
“במהלך העבודה על ‘שלטון החוק’ ישבתי וראיתי כל מה שיכלתי למצוא על ההיסטוריה המצולמת של הכיבוש. מצאתי את עצמי מהרהר די הרבה על מהותו של תיעוד בהקשר של אירועים היסטוריים פוליטיים כמו הכיבוש המתמשך ועל התפקיד של תיעוד בחברה שלנו, ובחברות כמו שלנו”, כך פתח הבמאי רענן אלכסנדרוביץ’ את הערב בהנחייתו שכותרתו, “47 שנות תיעוד” שעסק בסיפורה של העיר חברון במהלך חמשת העשורים האחרונים ובאופן בו סוקרו הכיבוש
את הערב פתח ראש משלחת ה-ICRC ז’אק דה-מיו
וההתנחלות בעיר.
ריבוי החומרים התיעודיים הרבים המצויים ואורך הזמן בו מתמשכים מפעל הכיבוש וההתנחלויות דורשים ממתעדים להעלות שאלה לגבי ההשפעה של תיעוד על מצב כמו הכיבוש.
“כל מי שעוסק בתיעוד, תיעוד של נושאים פוליטים וחברתיים במיוחד יכול להעיד על פידבק מיידי שאנו מקבלים כשהסרט או הכתבה שעשינו יוצאים לעולם. הפידבק הזה הוא מרגש, הוא מספק לעיתים הוא
מאיים או פוגעני, אבל רק דרכו אנחנו מקבלים תחושה אם השגנו את מה שרצינו, או לא, ולרוב אני חייב להודות שאנחנו יוצאים בתחושה שהשגנו את המטרה – עוררנו שיח, גרמנו לאנשים לראות משהו שלא ראו. אבל למעשה אם נסתכל על המציאות מחוץ ל”סרט” שאנחנו שרויים בו, קשה באמת למדוד עד כמה העבודה של מתעדים של נושאים חברתיים פוליטיים אכן משפיעה על הקהל שלהם. זו חידה”.
העשור הראשון – עידן התמימות
את הסקירה שלו בערב שנערך בחסות הוועד הבינלאומי של הצלב האדום ובשיתוף השגרירות השוויצרית חילק אלכסנדרוביץ’ לארבעה חלקים כרונולוגיים, שעוקבים אחרי אירועים בעיר במקביל להתפתחויות שונות בתיעוד.
“יומני החדשות היו עד 1971 המדיום האודיו-ויזואל התיעודי היחיד שהיה בארץ. מי שלא בא לחברון, הכיר אותה דרך יומנים שהוקרנו לפני סרטי קולנוע. היומנים התאפיינו בתמימות ממלכתיות והם גם מומנו באופן חלקי על ידי הממשלה והטון שלהם אף פעם לא היה ביקורתי”.
הערב נפתח בקטע נשכח של תיעוד חתונה משותפת של כמה זוגות במערת המכפלה “ניתן לראות את הישראלים המשחקים בסיפור תפקיד ראשי, תמימים, יפים, אופוריים, וחסרי דאגה וחברוניים המקומיים שזה עתה נדחקן מ”הבמה” ועומדים וצופים בהצגה משתהים”. “ב-1968 החלה לפעול הטלוויזיה הישראלית שגרמה לכך שתוך שנתיים יעלמו היומנים והיא הופכת לגורם הכמעט בלעדי שמתעד את החיים בארץ בשנות ה-70 וה-80. במעבר הזה מיומני חדשות לכתבות טלווזייה משתנים מספר דברים: הכתבות ארוכות יותר, נעלם הפאתוס, אבל הקו עדיין מאוד ממלכתי ולא חקרני. אלכסנדרוביץ’ מקרין כתבה ששודרה ב1971 ערב אכלוס קריית ארבע, באמצעותה מודגם כי הכניסה של הטלוויזיה הציבורית שינתה את התמונה מבחינת הצורה אבל לא דווקא שינתה מבחינת החקרנות והבקורתיות של התוכן.
העשור השני – הציבור נחשף למציאות, השאלה היא מה יעשה איתה?
אך די מהר גם תוכן הדברים עליהם מדברת הטלוויזיה משתנה. עם התבגרותה המהיר של הטלוויזיה הציבורית הסיקור הופך לפחות ממלכתי. “לקראת סוף שנות ה70 ובתחילת שנות השמונים משהו מתחיל להשתנות בהקשר של הסיקור” מציע אלכסנדרוביץ’, “נשאלות שאלות יותר מאתגרות והטלוויזיה מתחילה לעשות עבודה עיתונאית חקרנית וביקורתית יותר”.
זה קורה אולי במקרה ואולי לא, סביב אירוע שמשנה את המציאות פעם נוספת בחברון הוא השתלטות מתנחלי חברון על בית הדסה ושבהמשכה גם מתרחש בבית הדסה רצח של שישה מתנחלים ע”י חוליית פת”ח. אחרי הרצח היו צעדי ענישה מהצד הישראלי, כולל אישור לגור בתוך בית הדסה.
חברון
“הכתבות שבאו בעקבות האירועים האלו הציגו בפני הקהל דברים שטרם נראו על המסך”, אמר אלכסנדרוביץ’, “בכתבת עומק של אהוד יערי המחבלים עצמם סיפור את סיפורם והמניעים שלהם למעשים. בכתבה נוספת, של אורי גולדשטיין יש גם התייחסות לאלימות של המתנחלים ואף שרטוט של תכנית הההתנחלות העתידית דאז, תכנית שהתגשמה באופן מוחלט עד היום”.
אלכסנדרוביץ’ הציב בפני הקהל מספר שאלות: מה אנו יכולים ללמוד מכך שמסתבר שהציבור היה מיודע בכל זה? שהעיתונאים נתנו לו את החומר שהיה צריך על מנת לחשוב. מה זה אומר על הציבור הישראלי באותה תקופה, ומה זה אומר לגבי השאלה הגדולה של משמעות התיעוד במציאויות כגון זו שהתפתחה אז וממשיכה להתפתח היום בשטחים.
העשור השלישי, מהכתבה לסרט התיעודי
את העשור שבין 94 ל 2004 ממקד אלכסנדרוביץ’ בסרטים תיעודיים באורך מלא. אשר מביאים אל התיעוד רוחב יריעה גדול יותר שיכול להעמיק יותר בנושאים, זונח את המסורת החדשותית ומנסה להעביר אל הקהל את המציאות באמצעות רגש ומבע קולנועי. האירועים אינם מדווחים יותר בדיעבד אלא מתרחשים פתאום אל מול המצלמה. 
האנשים שאת אמונם רוכשים המתעדים מעניקים להם גישה אל עומק חייהם ומחשבותיהם. תוך מיקוד בסרט “בבונקר של אלוהים” של מיכה פלד ו”אסורות” של ענת אבן מראה אלכסנדרוביץ’ מה קורה לתיעוד בסרטים כאלו אשר בהם המציאות החברונית הקשה “מככבת” בתפקיד עצמה.
“הסוג הזה של סצינות שבהם אנשים חושפים בפני המצלמה את חייהם של עצמם מזכיר לנו שעשייה דוקומנטרית היא עשייה שבנויה על ייצוג של המציאות באמצעות המציאות”, אומר אלכסנדרוביץ’.
עשיה שחומר הגלם שלה היא החיים של אנשים אמיתיים לרוב בסיטואציות קשות – והיא מציבה בפנינו המתעדים הרבה דילמות. דילמות שקשורת ליצוג ה”אמת” דילמות לגבי איך להגיע לתוצאה הקולנועית והאנושית הכי טובה. דילמות לגבי סוג הקשר אנו מפתחים עם האנשים המצולמים לצורך עשיית הסרט? ואיזו סוג מחויבות זה יוצר אצלנו כלפיהם?
העשור האחרון – המתועד הוא המתעד החדש.
הטכנולוגיה מתפתחת עוד יותר ומשנה גם את אופן הסיקור. “משנות ה-2000 צילומים ממצלמות וידיאו קומפקטיות מתחילים להופיע גם בעשייה החדשותית והקולנועית. ב-2005 הטכנולוגיה משתנה עוד יותר והייסוד של יוטיוב מאפשר לכל אחד לצלם ולהפיץ את החומר מבלי שיהיה תלוי במתעדים, עורכים, מפיקים ומשדרים.”, מסביר אלכסנדרוביץ’, “כניסה של ארגונים בינלאומיים, ארגונים פוליטיים ישראלים וארגוני זכויות אדם לעיר מביאה את השימוש במצלמות לשיא כאשר הצילום הופך ליעיל גם במאבקים משפטיים. במצב החדש האנשים שהיו מתועדים הופכים להיות המתעדים”.
המצב הזה מביא לכך שהיוצרים הדוקומנטריים החדשים שונים במשהו מהבמאים הדוקומנטריים המסורתיים. “תושבי חברון ב H2 מפתחים יכולות דוקומנטריות כצורך השרדותי ויש להם יכולות תעודיות (סלבנות, קור רוח, אומץ) שיוצרים תעודיים יכולים רק להתקנא בהם” ציין אלכסנדרוביץ’.
אבל אילו עוד השפעות יכולות להיות לעידן חופש התיעוד המוחלט על תפישת המציאות ועל השפעת התיעוד על המציאות? האם אובדן כוחו של “המתעד” על תהליך התיעוד וההפצה, הוא רק יתרון או שיש בו גם חיסרונות? כיצד שיטפון הסרטונים משפיע באמת על דעת הקהל? אלו שאלות שתשארנה פתוחות גם אחרי הערב הזה. 
אכלסנדורביץ’ בחר לסכם בפסימיות, “הנחת היסוד שלנו כשאנחנו חושבים על תיעוד היא שאם אנשים יהיו מודעים הם יתקנו, הם ישאפו להגיע למצב טוב יותר, זו מין אמונה כמעט דתית. אבל צריך להסתכל על המקרה של חברון, על המקרה של הכיבוש, על המקרה של סוריה ולומר שההנחה היא לכל הפחות מאותגרת”.
צילומים: יאיר ארמה.