Jacques De Maio. ICRC Head of delegation

ז'אק דה-מאיו. ראש משלחת ה-ICRC

ז'אק דה מאיו, בן 50, סיים את שליחותו הראשונה במשלחת הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) בישראל ובשטחים הכבושים ב-1993. בראיון זה, תוכלו לקרוא מדוע הוא בחר לשוב כראש המשלחת החדש.

ברוך הבא לישראל ולשטחים הכבושים. מה שלומך?

טוב מאוד, תודה! זהו למעשה אחד מאותם רגעים של הרגשה טובה בחיים שבהם החיים האישיים והמקצועיים מתיישבים יחדיו היטב – על אחת כמה וכמה מהסיבה שאני חי בקונטקסט מרתק, שבו ה-ICRC יכול לתחושתי לחולל שינוי. אני בר מזל.

ספר לנו מעט על עצמך.

אני אדם רגיל לחלוטין, בן חמישים (אך בן עשרים וקצת ברוחי), נשוי עם שני ילדים בוגרים. נולדתי בשווייץ, אני סוציולוג בהכשרתי, עוסק בצניחה חופשית

בתור תחביב, ובעשרים ושבע השנים האחרונות התעסקתי במלחמות ובהשפעתן על בני אדם ברחבי העולם.

מדוע הצטרפת ל-ICRC, ומה גרם לך להישאר כל כך הרבה זמן?

למען האמת, הדחף העיקרי שהניע אותי בתור בחור צעיר היה להסתובב בעולם האמיתי, ולא כתייר. ניסיתי להתפרנס כמלח, ואז כעיתונאי. לא היה לי כלל וכלל "ייעוד הומניטרי". אדרבה, "עובדים הומניטריים" היו בעיניי פציפיסטים מתנשאים ונאיביים, וזה היה ממני והלאה. ואולם לילה אחד פגשתי בחור ששירת אתי בצבא וחזר משליחות של ה-ICRC באל סלוודור, וסיפורי החוויות שלו משם שבו את לבי.

הגשתי מועמדות, ביליתי שנתיים בפקיסטן ובאפגניסטן (היה זה במהלך הסכסוך בין הממשלה שנתמכה על ידי הסובייטים ובין המוג'אהדין), בארגון סיוע לאזרחים עקורים ובארגון פינויים של פצועי מלחמה אל מעבר לגבול וטיפול בהם. אהבתי את זה מאוד, כי מדובר היה בחיים מלהיבים, בלשון המעטה, והמסר שלי היה קל ופשוט: "תילחמו כמה שאתם רוצים, אך למלחמות יש כללים. יש להגן על מי שאינם לוחמים, וכאשר אנשים נפגעים, כל אדם, הבה נעזור להם". זה הכול. וזה עבד. התמכרתי…

כל שליחות הייתה מרתקת, מן המלחמות בבלקנים ועד מלחמות המפרץ, האגמים הגדולים (קונגו, רואנדה וברונדי), פרו, רואנדה, סומליה ואחרות. ראיתי את המיטב ואת הגרוע שבאדם, הייתי במקומות יוצאי דופן, פגשתי בני אדם אציליים להפליא לצד יצורים נתעבים. למרות כול התסכול וההתמרמרות המתלווים לעבודה הזאת, תמיד האמנתי שבשורה התחתונה אנחנו מחוללים שינוי לטובה, לפעמים עבור אדם אחד ולפעמים עבור מיליוני אנשים. אני מוקיר את העצמאות של ה-ICRC: מתאפשר לנו להגיע למקומות ולעשות דברים שאינם בטווח השגתם של ארגונים הומניטריים אחרים, וכן לפעול במענה לצרכים אמיתיים, ולא על בסיס עדיפויות שהוגדרו על ידי אפנות תקשורתיות קצרות-מועד או דיפלומטים במסיבות קוקטייל. חשתי מסופק ברמה האישית, ולחיי המקצועיים יש משמעות. אני שותף לסיבת הקיום ולערכים של ה-ICRC. זה מה שגרם לי להישאר.

מהי משמעות התפקיד של ראש משלחת, ומה כרוך בתפקידך?

ראש משלחת הוא/היא כמו קברניט של אנייה. הוא/היא אחראי למה שה-ICRC מצליח או לא להשיג בסופו של דבר, ותפקידו/תפקידה להבטיח את מימוש המשימה המוסדית של ה-ICRC במרב האפקטיבית האפשרית בתוך קונטקסט נתון, או "זירה מבצעית" נתונה. המשימות העיקריות שלי הן להתוות כיוון מציאותי למשלחת, ולהבטיח כי לרשות אנשי הצוות שלנו עומדים הכלים להיענות באופן המיטבי לצרכים האנושיים ולסוגיות המתעוררים בעקבות סכסוך, אלימות מזוינת, ובהקשר המקומי הנוכחי – מדיניות הכיבוש.

הוצבת בג'נבה כראש המטה המבצעי לדרום אסיה, לרבות אפגניסטן. מדוע רצית לחזור לשטח?

חצי מן הקריירה שלי ב-ICRC העברתי בשטח, וחצי ממנה במטה הארגון. אהבתי מאוד את שניהם. מן המטה בג'נבה, ניהלתי פריסות אסטרטגיות במקומות כמו סודן, אתיופיה/אריתריאה, פקיסטן, אפגניסטן, וגם טעמתי את מנת חלקי מן הבירוקרטיה, הדיפלומטיה העקרה, הכלכלה הפוליטית של הפעילות ההומניטרית הבינלאומית, וכיו"ב. עכשיו שילדיי בגרו ועזבו את הקן, חשתי שיהיה זה מספק יותר להתחבר מחדש למציאות של הפעילות בשטח ולברוח ממה שנראה לי – לפעמים – כ"קרקס" הפוליטי וההומניטרי.

כבר עבדת בישראל ובשטחים הכבושים בעבר. מדוע לשוב לזירה הזאת?

ברגע שהיית מעורב בסכסוך הישראלי-פלסטיני, זה נשאר אתך לעד. הדינמיקה וכובד המשקל של הסוגיות שעל הפרק כל כך משמעותיים במובנים כה רבים. בתור אדם המשקיף על הפוליטיקה הבינלאומית ואזרח פשוט המודאג לגבי העולם שהדור הבא יירש, אינני יכול להתעלם מן ההשפעה שיש למה שקורה (או לא קורה) כאן. בתור נציג של ה-ICRC, אני גם רואה כי חלק זה של העולם מציב מצד אחד אתגרים לעצם בסיסו של המשפט ההומניטרי, ומאידך הוא מעניק הזדמנות למידה של תועלת ממשית.

חלק מעבודתו של ה-ICRC היא להתמודד עם אנשים מעולם הפוליטיקה והביטחון שכל רצונם הוא להשאיר אותך בתוך קופסה קטנה ואף בלתי משמעותית שנוח להסתדר אתה. אנשים שלא מעוניינים לשמוע מה יש לך לומר, שכן הדברים אינם עולים בקנה אחד עם האג'נדה הפוליטית או הבירוקרטית שלהם. ריאלפוליטיק הוא שם המשחק. התוצאה היא לעתים קרובות מגעים דיפלומטיים מנומסים ונחסרי ממש שאינם נושאים כל פרי. בישראל אני יודע שצריך להיות מוכן לדיונים סוערים ומלאי ממש, שבמקרים רבים אף נושאים פרי.

כמו כן, עניין אותי מאוד לעבוד עם הרשויות הפלסטיניות ולראות כיצד אנחנו יכולים לחזק את יכולתן – באמצעות הנגישות הטובה והדיאלוג החיובי שאנחנו חווים בימים אלה – להתמודד עם כמה מן הסוגיות הנמצאות בתחום אחריותן.

אחרון אחרון חביב – וזה שינוי עצום ומרענן שיש בו הקלה אדירה מבחינתי – הסביבה הביטחונית כאן טובה יותר לאין ערוך, ואינה מתקרבת כהוא זה לדברים שהייתי צריך להתמודד אתם בהצבות קודמות, כמו, למשל, באפגניסטן, בסומליה או בפקיסטן.