תנועת הצלב האדום והסהר האדום הבינלאומית נוכחת ופעילה כמעט בכל מדינה, ומונה כ- 100 מיליון חברים ומתנדבים. היא מאוחדת ומונחית על ידי שבעת עקרונות היסוד – הומניות, אי משוא פנים, נייטרליות, עצמאות, שירות בהתנדבות, אחדות ואוניברסליות – המספקים סטנדרט התייחסות אוניברסלי עבור כל חבריה.

לפעילויות הצלב האדום והסהר האדום מטרה מרכזית אחת: להפחית ואף למנוע סבל אנושי ולהגן על כבוד האדם.

מרכיבי התנועה הם: הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, ארגוני צלב אדום וסהר אדום לאומיים, הפדרציה הבינלאומית של ארגוני הצלב האדום והסהר האדום הבינלאומית. כולם הינם ארגונים עצמאיים. לכל אחד מהם מעמד משלו, ולאף אחד מהם אין סמכות על פני האחרים. הם נועדים כל שנתיים במועצת הנציגים, ומתכנסים כל ארבע שנים עם נציגי המדינות החתומות על אמנות ז‘נבה, לִוועידה בינלאומית של הצלב האדום והסהר האדום.

 תפקידים ותחומי אחריות

 חוקת התנועה הבינלאומית של הצלב האדום והסהר האדום מגדירה את היחסים בין מרכיבי התנועה. תחומי האחריות של כל אחד ממרכיבי התנועה זכו להבהרה ולהרחבה נוספים בהסכם סביליה, שאומץ על ידי מועצת הנציגים ב- 1997 . על פי ההסכם, הוועד הבינלאומי של הצלב האדום הוא הגוף המנחה את פעולות ארגוני הצלב האדום והסהר האדום הלאומיים במצבים של סכסוכים מזויינים בינלאומיים ומאבקים פנימיים, לרבות פעילויות למען עקורים.  הוועד הבינלאומי של הצלב האדום אחראי לוודא שארגוני צלב אדום או סהר אדום חדשים יעמדו בקריטריונים לחברות בתנועה, ושביכולתם לנהל את פעילויותיהם בהתאם לעקרונות היסוד. במידה שכן, מעניק להם הוועד הבינלאומי של הצלב האדום הכרה רשמית. בשלב זה, הארגון הלאומי הנוגע בדבר יכול להגיש בקשה להצטרף לפדרציה הבינלאומית. בפועל, עם זאת, נבדקות בקשות במשותף על ידי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום והפדרציה הבינלאומית.

 מי ומי בתנועה

הוועד הבינלאומי של הצלב האדום הוא הגוף המייסד של התנועה. בנוסף לביצוע פעילויות בשטח להגנה על נפגעי מלחמה וסיוע להם, הוא מופקד על קידום המשפט ההומניטרי הבינלאומי והשמירה עליו. בנוסף, הוא מופקד על כיבוד עקרונות היסוד. הוא מארגן את הישיבות הסטטוטוריות של התנועה, בשיתוף עם הפדרציה הבינלאומית. ארגוני הצלב האדום והסהר האדום הלאומיים מיישמים את עקרונות התנועה הבינלאומית של הצלב האדום והסהר האדום בעבודתם בלמעלה מ- 180 מדינות.

 ארגונים לאומיים פועלים כגורמים מסייעים לרשויות הציבוריות של מדינותיהם בתחום ההומניטרי ומספקים מגוון רחב של שירותים, לרבות סיוע בעת אסונות והפעלת תכניות בתחום הבריאות והחברה. בעת מלחמה, מסייעים ארגונים לאומיים לאוכלוסייה האזרחית שנפגעה, ובמידת הצורך, תומכים בשירותים הרפואיים של הצבא. הפדרציה הבינלאומית של ארגוני הצלב האדום והסהר האדום פועלת על בסיס עקרונות היסוד של התנועה הבינלאומית של הצלב האדום והסהר האדום כדי לעורר, לקיים ולקדם את כל הפעילויות ההומניטריות של הארגונים הלאומיים החברים בה, למען שיפור מצבם של הפגיעים ביותר. הפדרציה הבינלאומית, שהוקמה ב- 1919 , מכוונת ומתאמת את הסיוע הבינלאומי של התנועה לנפגעי אסונות טבעיים וטכנולוגיים ולפליטים, ובמצבי חירום בריאותיים. היא פועלת כנציגה הרשמית של הארגונים החברים בה בזירה הבינלאומית, מקדמת שיתוף פעולה בין ארגונים לאומיים ומחזקת את יכולתם להתכונן ביעילות לאסונות וליישם תכניות בתחום הבריאות והחברה.

 סמלים של הומניות

שימוש בסמל ושימוש לרעה בסמל השימוש בסמל כאמצעי הגנה, בא לידי ביטוי חזותי ההגנה המוענקת מכוח אמנות ז‘נבה לאנשים (חברי סגל בשירותי רפואה צבאיים, מתנדבים של ארגונים לאומיים, נציגים של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, וכו‘), ליחידות רפואה (בתי חולים, תחנות עזרה ראשונה, וכו‘) ולכלי תחבורה. השימוש בסמל כאמצעי זיהוי מעיד על אדם או אובייקט כי הם קשורים לתנועה.

מן ההתחלה, הכירו מייסדי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום בצורך בסמל יחיד, אוניברסלי וקל לזיהוי שיהיה ידוע לכל. בעיניהם, הסמל נדרש להגן לא רק על מי שנפצעו בקרב אלא גם על אלה המגישים להם עזרה, כמו גם להגן על כל יחידות הרפואה, לרבות אלה של האויב. הרעיון היה שדי יהיה במראה של  הסמל כדי לגרום ללוחמים לנהוג באיפוק ובכבוד. הצלב האדום על רקע לבן (היפוך צבעי הדגל הלאומי השווייצרי) אומץ על ידי הוועידה הבינלאומית של 1863 כסימן ההבחנה של הארגונים המטפלים בחיילים פצועים (הארגונים הלאומיים לעתיד). שנה מאוחר יותר, הוכר על ידי וועידה דיפלומטית כסימן ההבחנה של שירותי רפואה צבאיים וקיבל את הגושפנקה של המשפט ההומניטרי עם אימוץ אמנת ז‘נבה של 1864. למרות זאת, ב – 1876, החליטה האימפריה העותומנית להשתמש בסהר אדום במקום הצלב האדום. כמה מדינות הלכו בעקבותיה, וב 1921 זכה גם הסהר האדום להכרה רשמית, יחד עם האריה והשמש האדומים של איראן (סמל שאינו בשימוש כיום). במהלך השנים, שקלה התנועה את האפשרות להכניס שינויים הנוגעים לשימוש בסמל, כדי להתמודד עם בעיות נקודתיות. למספר ארגונים לאומיים, שביקשו להצטרף לתנועה, היה לא נוח לאמץ אף אחד מבין שני הסמלים הקיימים. מגן דוד אדום, הארגון הלאומי של ישראל, רצה להשתמש בסמלו – מגן דוד אדום – בעוד שארגונים לאומיים אחרים העדיפו להשתמש גם בצלב האדום וגם בסהר האדום. מצבים אלה אינם אפשריים על-פי כללי אמנות ז‘נבה.

 בנוסף, בחלק מהסכסוכים, השימוש בצלב האדום או בסהר האדום עלול ליצור בעיות עקב פרשנות לא נכונה של מי מהצדדים לסכסוך. על מנת לפתור בעיות אלה, הוועידה הדיפלומטית של דצמבר 2005 הפגישה את המדינות שהן צד לאמנות ז‘נבה ואימצה את הפרוטוקול הנוסף השלישי לאמנות ז‘נבה, הקובע סמל חדש: הקריסטל האדום. סמל זה, הנטול כל הקשר דתי, תרבותי או פוליטי, מעניק למדינות ולארגונים לאומיים יותר גמישות בשימוש בסמלים ושם קץ לשאלת ריבוי הסמלים. הארגונים הלאומיים שכבר משתמשים בצלב האדום או בסהר האדום יכולים להמשיך בכך.

 כיום, כל 186 הארגונים הלאומיים משתמשים באותו סמל שבו משתמשים שרותי הרפואה של הצבא במדינתם בשעת סכסוך, הווי אומר השימוש בסמל כאמצעי הגנה.

 שימוש בסמל ושימוש לרעה בסמל

 השימוש בסמל כאמצעי הגנה, בא לידי ביטוי חזותי ההגנה המוענקת מכוח אמנות ז‘נבה לאנשים (חברי סגל בשירותי רפואה צבאיים, מתנדבים של ארגונים לאומיים, נציגים של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, וכו‘), ליחידות רפואה (בתי חולים, תחנות עזרה ראשונה, וכו‘) ולכלי תחבורה. השימוש בסמל כאמצעי זיהוי מעיד על אדם או אובייקט כי הם קשורים לתנועה. כדי למנוע בלבול עם הסמל המשמש לצורכי הגנה, הצלב האדום, הסהר האדום והקריסטל האדום, המשמשים לצורכי זיהוי קטנים יותר בגודלם. שימוש לרעה בסמל כאמצעי הגנה בעת מלחמה מעמיד בסכנה את כל מערכת ההגנה שנבנתה על ידי המשפט ההומניטרי. שימוש לרעה בסמל כאמצעי זיהוי מערער את חשיבותו בעיניי הציבור ובכך מפחית מכוחו להגן בעת מלחמה. במקרים של שימוש לרעה בסמל כאמצעי הגנה, מתפקידו של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום להזכיר לצדדים הלוחמים את חובתם לכבד את הסמל ואת הצעדים שבהם יש לנקוט נגד אותם גורמים המנצלים אותו לרעה, מאחר שעיקר האחריות לכיבוד הסמל מוטלת על המדינות. במקרים של שימוש לרעה בסמל כאמצעי זיהוי, מבקש הוועד הבינלאומי של הצלב האדום מן הארגון הלאומי הנוגע בדבר לנקוט בצעדים הדרושים כדי לשים לדבר קץ.