עשרים שנה אחרי רצח העם שבוצע ברואנדה, אסור לשכוח את הסבל העצום שנגרם במהלך מאה הימים ההם. אין לאפשר לזמן שחולף או לכל גורם אחר להפחית את המאמצים למניעת הישנותם של פשעים כה מחרידים. להלן קטע מתוך נאום מאת פיליפ גאיאר, שעמד בראש משלחת הוועד הבינלאומי של הצלב האדום ברואנדה, בשנים 1993-1994. בנאום זה, שנישא בלונדון בכנס למניעת רצח עם, בינואר 2002, הוא מדבר על מלוא גודל הזוועה של אותם מאה ימים והאפקטיביות של הנייטרליות.

ראש משלחת ה- ICRC בזמן רצח העם ברואנדה, פיליפ גילאר

ב-1994, לפני, במשך ואחרי רצח העם שבו נהרגו כמיליון בני אדם, רובם אזרחים, התבטאתי במאות ראיונות, דוחות, ועידות, לכל מיני קהלים, עיתונים, תחנות טלוויזיה, רדיו ובפני הציבור הרחב. במבט לאחור, אני סבור שזה לא רק היה הדבר הנכון לעשות, אלא גם התרפיה הנכונה.

בסוף 1994, החלטתי לא לדבר יותר על רצח העם ברואנדה, ודחיתי את כל ההזמנות לדבר שקיבלתי בעניינו. כל שרציתי היה לחזור לשתיקה ולחוסר נִראוּת, כיאה לנציג של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC), וגם בגלל האופי שלי כאדם ביישן למדי ודיסקרטי.

מניעה, ניטרליות ודיווח

כמעט שמונה שנים עברו מאז שהתחולל רצח העם, ובהימצאותי כאן הנה אני שוב מדבר עליו. לא כי אני פחות ביישן היום מכפי שהייתי לפני שמונה שנים, לא כי עליי לשוב להיות נראה – הלוואי שלא הייתי נראה יותר – אלא מהסיבה שעדיין יש לי חוב כלשהו, או, ליתר דיוק, סוג של חובה כלפי כל מי שמתו ברואנדה ב-1994 ואשר זכו לכל כך מעט תשומת לב בהמשך שכמה מאתנו חושבים שרצח העם ברואנדה יכול להיחשב כ”מקרה מבחן”.

לאלה שנהרגו, ובמיוחד לניצולים, הוא בוודאי אינו – ולעולם לא יהיה – “מקרה מבחן”.

ובגללם אני נמצא כאן היום. אתה יכול להרוג כמה אנשים שאתה רוצה או יכול. אתה לא יכול להרוג את זכרם. זיכרון הוא החומר הבלתי נראה והעמיד ביותר שניתן למצוא עלי אדמות. אי אפשר לחתוך אותו כמו יהלום, אי אפשר לירות בו כי אי אפשר לראותו, ועם זאת הוא בכל מקום, מקיף אותך מכל עבר, מלא שתיקה, סבל שאינו מבוטא במילים, לחישות, מבטים מזוגגים. לפעמים אפשר להריח אותו, ואז הזיכרון מדבר בבירור כמו לחישת השתיקה. לפעמים הריח עדיין קשה מנשוא, גם כאשר דברים נשכחו זה עשורים.

ביולי 1993, שבועיים לפני החתימה על הסכם השלום – הסכם ארושה – על ידי הנשיא הביארימנה ואלקסיס קניארנגווה, נפגשנו עמו. כאשר דיברנו על הסכנות שבמוקשים נגד אדם בקו החזית, אמר לנו הנשיא שהוא מודע לנושא לחלוטין, אך הוסיף: “הסכנה העיקרית היא למעשה המוקשים בלבם ובראשם של הרואנדים“. זה היה מה שאנו מגדירים בצלב האדום מסר “מנייעתי”.

חודש לאחר מכן, לאחר החתימה על הסכם ארושה, נפגשתי עם נשיא ה-MRND, מפלגת השלטון, מתייה נגירומפאטסה, ושאלתי לדעתו על הסכם השלום הטרי. הוא אמר לי כך: “אדוני, אל תאמין בו יותר מדי… באפריקה, הסכמי שלום הם לעתים קרובות מדי רק פיסות נייר“. עוד מסר “מנייעתי”.

מספר שבועות לאחר מכן, נהרגו כ-50 אזרחים בשטח המפורז שהיה נתון לפיקוח חיילי האו”ם בפיקוד הגנרל רומאו דלייר. מיד הושק קמפיין תוקפני מאוד נגד הגנרל דלייר על ידי תחנת הרדיו Radio- Television Libre des Mille Collines, אשר האשים אותו ברוב ציניות באי יכולת לזהות ולהעניש את האחראים להרג. עוד מסר “מניעתי”, בדמות הסתה של אנשים נגד כוחות השמירה על השלום של האו”ם.

בינואר 1994, היה המצב בקיגאלי מתוח מאוד. כך גם היה בפברואר, כאשר אחד השרים, פליסיאן קאטאוואזי, ונשיא המפלגה הקיצונית CDR, מרטין בוצי’אנה, נרצחו.

לחימה ספורדית בצפון

ואז נפסק הדיאלוג בין הממשלה לחזית הפטריוטית הרואנדית (RPF). לחימה ספורדית התנהלה בצפון המדינה.

מעט לפני חג הפסחא, זימן אותי אליו ראש הסגל הדיפלומטי ברואנדה. הוא יעץ לי להיות בכוננות, מפני שבקרוב מאוד עלול לקראת משהו רע. מסר “מנייעתי”. ביקשתי מכל אנשיי לא לעזוב את העיר.

קיגאלי, יוני 1994. אזרחים נסים מהקרבות

כפי שאומר כריסטוף פלייט: “רק כאשר פורצת מלחמה או כאשר רעב כבר התפשט, או כאשר מתחולל טבח, אנשים מתחילים לתהות מה גרם להם. התקופה שקדמה לאסון הופכת אז לפריט חדשותי או לסיפור רקע. דיווחים באמצעי התקשורת אכן יכולים להשפיע על סכסוכים, אך אינם יכולים כמעט אף פעם למנוע אותם” (Journalists’reports cannot prevent conflict, International Review of the Red Cross, No 839, p. 617-624, 30 September 2000).

סיקור רצח העם ברואנדה, במיוחד על ידי התקשורת המערבית, היה כה מקיף שכל אדם יכול היה לעקוב אחריו מדי יום בטלוויזיה, ברדיו או בעיתונים. ניתן לומר שהוא שודר בשידור חי, לפחות חי מספיק כדי לאפשר לממשלות ולציבור לדעת מה באמת מתרחש שם.

הוועד הבינלאומי של הצלב האדום מדבר על “טבח שיטתי”

ה-ICRC תרם לסיקור התקשורתי ולדיווחים הללו כפי שאולי לא עשה אף פעם בקרוב ל-130 שנות קיומו עד לאותה עת. ב-28 באפריל 1994, כשלושה שבועות לאחר תחילת רצח העם, קרא ה-ICRC לממשלות הנוגעות בדבר, לרבות כל החברות במועצת הביטחון, לנקוט בכל האמצעים האפשריים כדי לשים קץ למעשי הטבח. הביטויים שבהם נעשה שימוש – “טבח שיטתי“, “השמדת חלק ניכר מן האוכלוסייה האזרחית” – לא הותירו שום מקום לספק באשר למתרחש.

“אחרי חצי מיליון, אדוני, הפסקנו לספור…”

באותה עת, התקשרו אלינו לקיגאלי מן ה-BBC בלונדון ושאלו אותנו מה מניין ההרוגים לפי הערכתנו. אמרנו לפחות 250,000. אחרי שבוע הם התקשרו שוב. אמרנו לפחות 500,000. שבוע לאחר מכן התקשרו שוב, ואז אמרנו: “אחרי חצי מיליון, אדוני, הפסקנו לספור“. מאז לא שאלו אותנו יותר את אותה השאלה.

פצועים ברואנדה

בתחילת מאי, הוזמנתי על ידי הגנרל רומאו דלייר לפגישה עם הנציב העליון לזכויות אדם של האומות המאוחדות, השגריר חוסה איילה לאסו. כאשר הגענו למספרים, נאמר לי שאני מגזים.

ברצוני לנצל את ההזדמנות  הזאת כדי לשבח את האומץ, המעשים והעצות המועילות תמיד של הגנרל דלייר. הוא הציל חיים רבים, ביניהם אלה של מתאם הפעילות הרפואית שלנו שנפגע מרסיסי רקטה שנורתה על ידי ה- RPF על שיירה של ה-ICRC שהייתה בדרכה מקיגאלי לגיטראמה ב-19 במאי.

נשחטו באמבולנס של הצלב האדום

מניעה: אפס. דיווח: לא אפקטיבי. למעט אולי מקרה אחד: ב-14 באפריל, בנוכחות הכוחות המזוינים הרואנדיים, הרגו אנשי מיליציה שישה אזרחים פצועים שהיו בדרכם לבית החולים שלנו באמבולנס של הצלב האדום. ה-Radio-Television Libre des Mille Collines הודיע שהצלב האדום הוביל “אויבים של הרפובליקה מחופשים לפצועים מזויפים“.

התחילו הסברים ומחאות. לבקשתנו, הוציא מטה ה-ICRC הודעה חריפה לעיתונות ששודרה מיד בכל מקום בין השאר על ידי ה-BBC והרדיו הצרפתי הבינלאומי. נוצר אפקט בומרנג שהשפיע על השטח. הועלו הסברים חדשים; ממשלת רואנדה וכלי התקשורת הרואנדיים נעשו מודעים להרעה המשמעותית בתדמיתם. תיקונים, קמפיין להעלאת מודעות על זכותם של פצועים לטיפול ועל תפקידו של הצלב האדום… זה היה סוג מסוים של מבחן: יכולנו להיהרג בגלל ההצהרה ההיא, אבל לא הרגו אותנו, והאמבולנסים של הצלב האדום יכלו לשוב לפעילות ללא בעיות.

רציחתם של שישה פצועים אפשרה לנו להציל אלפים אחרים, 9,000 בסך הכול, בין אפריל ליולי, לפי הנתונים הסטטיסטיים של בית החולים הארעי שלנו. התבטאויות פומביות תמיד מסוכנות במצבים כאלה, אך במקרים חריגים הן עשויות להיות אפקטיביות.

“כיצד ניתן להית ניטרלי לנוכח רצח עם?”

ניטרליות: הנקודה המרכזית בהא הידיעה. רבים מכם ישאלו: כיצד אפשר להיות ניטרלי לנוכח רצח עם? מובן שאי אפשר להיות ניטרלי לנוכח רצח עם. ואולם הוא מתרחש לנגד עיניך מדי יום. מדובר בעובדה קיימת. בתור עובד של הצלב האדום, באמת לא עומדים לרשותך האמצעים הפוליטיים – כל שכן הצבאיים – לשים לו קץ. כל מה שאתה יכול לנסות לעשות הוא להציל את מה שניתן להציל, שיירים, פצועים; וכאשר אני אומר פצועים, אולי אני טועה ועליי לומר אנשים שלא חוסלו סופית על ידי מצ’טות ומברגים. וכך באמת היה במהלך השבועות הראשונים, שבהם פינינו פצועים – כולם בני טוטסי – לבית החולים שלנו.

וזוהי הנקודה שבה מתחילות הבעיות. ניטרליות הומניטרית פירושה להיות קודם כל בצד של הקרבנות, כל הקרבנות. ואולם כאשר הקרבנות שייכים לאותה קטגוריה, התליינים שלהם מתחילים להסתכל עליך בחשדנות. זו הייתה קרוב לוודאי הסיבה שבגללה, אחרי שהענקתי ראיון קשה מאוד לרדיו הממלכתי של רואנדה, ה- Radio-Television Libre des Mille Collines החל לשדר שאני ללא ספק אזרח בלגי, דיווח שהיה לא פחות מגזר דין מוות.

נודע לי על כך בזמן שדיברתי עם רשויות השלטון בגיטראמה. מיד ביקשתי מהם להתקשר ל–Radio-Television Libre des Mille Collines ולבקש מהם לתקן את ההודעה שלהם. הם עשו זאת בדרך יעילה – אם כי לא אלגנטית – מאוד, על ידי שידור הודעה שאני “אמיץ ופיקח מדי מכדי להיות אזרח בלגי“.

אוכלוסייה מעורבת בבית החולים

כמה ימים מאוחר יותר, הותקפה התחנה  Radio-Television Libre des Mille Collinesעל ידי ה-RPF. אחד הקריינים המפורסמים ביותר שלהם, נואל, נפצע קשה באחת מרגליו והובא לבית החולים שלנו…

הרגשתי בטוח: בית החולים שלנו החל בדיוק לקבל אוכלוסייה מעורבת, ומגמה זו נמשכה בהתמדה בשבועות הבאים כאשר לפצועים מקרב המיליציות והכוחות המזוינים לא היה מקום אחר ללכת אליו לקבלת טיפול מלבד בית החולים הארעי והדל שלנו, שהפך למעין מקום קדוש, סמל ומופת רב-עצמה לניטרליות.

באמצע אפריל, ראש הממשלה החדש, ז’אן קמבאנדה, ביקש מאתנו לפנות את גופות המתים מרחובות קיגאלי. סירבתי, ביקשתי לעצור את ההריגות תחילה. או אז החליטו הרשויות לנצל את האסירים הפליליים לפינוי הגופות, אך לא היה להם דלק למשאיות. נתנו להם דלק. מספר ימים לאחר מכן למדתי שפינו 67,000 גופות מרחובות קיגאלי, עיר שמספר תושביה היה 200,000 לפני ה-6 באפריל.

מאוחר יותר, בהעדר כלור ואלומיניום סולפט, נותרה קיגאלי ללא מים. סיפקנו את המוצרים הנחוצים וכך יכולנו לדחות את פרפורי הגסיסה של תחנת השאיבה הראשית. וכך הלאה. המחוות ההומניטריות הללו זכו להערכה ראויה.

טיפה אחת של אנושיות

דבר זה עשוי להסביר מדוע – לבקשתנו – שר העבודה והרווחה הסוציאלית, ז’אן דה דייה הבימזה, הגיע אישית לבית יתומים קרוב לגיסניי, בגיבוי מלא של הכוחות הרואנדיים המזוינים, והציל 300 ילדים משחיטה ודאית על ידי אנשי המיליציות; זה עשוי להסביר גם מדוע 35,000 איש יכלו לשרוד בקאבגאיי, עוד 8,000 במחנה ניארושישי, הניצולים היחידים של מחוז קיאנגוגו, וכך עוד 600 יתומים בבוטארה, וכו’. אולי 70,000 איש בסך הכול, טיפה אחת של אנושיות בתוך ים של זוועות וסבל שאין לתאר.

האירוע המדהים ביותר שלו הייתי עד באופן אישי קרה ממש בתחילת יולי, ערב ההשתלטות של ה-RPF על קיגאלי: שישה אנשי מיליציה חמושים היטב הגיעו לבית החולים שלנו. הם היו שיכורים, אך למרבה הפלא כלל לא תוקפניים. הם החזיקו באסירה אחד, אישה צעירה מבני הטוטסי. הם אמרו לי:

“אישה זו הייתה אתנו בשלושת החודשים האחרונים, היא אחות. אנחנו עומדים לעזוב את העיר והחלטנו לא להרוג אותה למרות העובדה שהיא טוטסי. בתור אחות, היא תועיל יותר בבית החולים שלכם מאשר אם תמות…“

מעולם לא קיבלתי אישור טוב יותר ליעילות של הניטרליות.

מלחמה היא הרס, שלילת החיים. העשייה ההומניטרית פועלת בתוך השליליות הזו. היא מנסה למזער אותה. במקרה של רצח עם, זה עשוי להיראות כהימור טיפשי, מאחר שידוע היטב שההיגיון שבבסיס רצח עם מהווה שלילה מוחלטת של הרוח ההומניטרית והחוק.

כל אימת שאתה מצליח למזער את השלילה הזאת, מדובר בנס. והזיכרון לעולם אינו שוכח נסים.

קיגאלי, יוני 1994. אלפי יתומים נאספו על ידי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום