כתבה – 4 בפברואר 2016

נאומו של פיטר מאורר, נשיא הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC), בוועידת התמיכה בסוריה 2016 שנערכה בלונדון:

מכובדיי,
גבירותיי ורבותיי,

כאשר עמיתיי לעבודה הגיעו למדאיא לפני שלושה שבועות, ניגשה אליהם ילדה קטנה כבת שש בשם פטמה, ואמרה: “חיכינו לכם. הבאתם אוכל?” שאלה זו, “הבאתם אוכל?”, הופנתה אל עמיתיי על ידי כל מי שיצא להם לדבר עמו – מאות מהם, הסובלים מתת-תזונה, עם עור ירקרק חיוור.

כל מי שהיה פעם בסוריה מכיר את הכנסת האורחים היוצאת מן הכלל של האנשים שם ואת גאוותם הגדולה. העובדה שילדה בת שש מרשה לעצמה לגשת לאדם זר ולבקש ממנו מזון, ממחישה בזעיר אנפין מה עולל המשבר לרוחו של העם הסורי.

אז איך הגענו למצב הזה?

התשובה לשאלה זו קלה באופן מדאיג – הפרות חוזרות ונשנות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי: שימוש בנשק בלתי חוקי ושימוש בלתי חוקי בנשק, מגפת מצורים, לחימה בתוך הערים שהשמידה תשתיות חשמל ומים, התקפות מכוונות על בתי ספר ובתי חולים – כל אלה הצטברו לכדי קריסת מערכות מלאה, שאילצה יותר ממחצית מתושבי סוריה לעזוב את בתיהם.

יותר מארבעה מיליון סורים ברחו לחו”ל, רובם המכריע למדינות שכנות. ואולם פי שניים מהם – מספר כפול! – כשמונה מיליון איש – עקורים בתוך סוריה, עד שההתקפה הבאה תכריח אותם לברוח שוב. אנשים אלה זקוקים לעזרה, הם זקוקים להגנה. הם צריכים שאתם תפעלו למען ביטחונם, בדחיפות.

הרשו לי להיות ברור: התקפות על אזרחים אינן תוצאה של נזק אגבי. הפצצת אזרחים היא טקטיקת לחימה שגרתית בסוריה – אבל אין בכך כדי להפוך אותה למקובלת. בעוד שקווי החזית בקושי זזו בשנים האחרונות, הסבל של האוכלוסייה האזרחית גבר קשות. המשפט ההומניטרי הבינלאומי, הן במפורש והן ברוחו, נועד להגן על אנשים מפני התקפות ישירות וחסרות אבחנה; מפני אלימות עיוורת; מפני כאב שאי אפשר לקבלו. הוא אינו מוציא מחוץ לחוק לוחמה או אסטרטגיה, אבל הוא מוציא מחוץ לחוק יצירה מכוונת של אסונות הומניטריים, כמו זה שאנחנו עדים לו כיום בסוריה.

הגענו למצב הנוכחי גם בשל העדר פעילות פוליטית ושאיפה לפתור את המשבר. תשומת הלב הבינלאומית גדולה הרבה יותר מאשר המאמצים הפוליטיים המושקעים במציאת פתרון ארוך טווח למשבר – כזה שיאפשר לאנשים לחזור לחיי השגרה שלהם, בבטחה ובכבוד. בה בעת, הסיוע ההומניטרי הופך להיות קלף מיקוח במשא ומתן פוליטי.

בשנה שעברה, סייעו ה-ICRC והסהר האדום הערבי הסורי ליותר מ-16 מיליון בני אדם בתוך סוריה, אך אין באפשרותנו להגיע אל כולם, וגם לאלה שאנחנו כן מגיעים, איננו מצליחים לעזור די הצורך.

סיוע הומניטרי, הוא תמיד בגדר פתרון מיידי בלבד, ולעולם אינו מספק. שהרי המציאות היא שהגישה לאנשים מוגבלת; ערים נתונות במצור; קרוב למיליון בני אדם להערכתנו מנותקים לחלוטין מן העולם. כל עוד מצב זה יימשך, לאנשים יחסר מזון, אז הם ייחלשו. אין להם דלק להסקה, והם יחלו. לא יהיו להם תרופות, אז הם יהיו עוד יותר חולים. ואין להם בתי חולים, וכך – בשלב מסוים – הם מתים.

אז איך אנחנו נחלצים מן המצב הזה?

גבירותיי ורבותיי,

יש להסיר את כל המצורים לאלתר.

פטמה אינה כאן היום, אז בשמה אני אומר לכם:

• התחילו להעמיד את הסורים במקום ראשון, ואת האינטרסים שלכם במקום שני.
• מצאו פתרון מדיני, בדחיפות.
• בינתיים, הבטיחו כי המשפט ההומניטרי הבינלאומי יכובד על ידכם ועל ידי שותפיכם, יהיו אשר יהיו.
• ובנוסף לכך: תנו לנו גישה, כדי שנוכל להביא מזון ותרופות לפטמה ולכל הילדים, הנשים והגברים האחרים בסוריה.

אנו צריכים שתפגינו שאיפה פוליטית רבה יותר על מנת לפתוח מרחבים הומניטריים ללא משוא פנים חסרי פניות ותצמצמו את ההתערבות הפוליטית בעבודה הומניטרית.

תנועת הצלב האדום והסהר האדום היא הגורם ההומניטרי המוביל כיום בסוריה, הרבה יותר מכל גורם אחר. במהלך חמש שנים, מתו 58 מעמיתינו במהלך ניסיונות להציל חיי אדם. העקרונות שלנו, הנייטרליות, העצמאות וחוסר הפניות שלנו, לא השתנו. ה-ICRC והסהר האדום הערבי הסורי יכולים אף להגדיל לעשות, ביחד, אך אנחנו זקוקים לגישה שאינה מופרעת, ואנחנו זקוקים לתמיכתם. השותפים בתנועת הצלב האדום והסהר האדום זקוקים גם הם לתמיכתכם כדי לסייע לסורים נוספים באזור ומעבר לו.

גבירותיי ורבותיי,

כאשר עמיתיי עמדו לצאת ממדאיא לפני שלושה שבועות, לאחר שפרקו שם מזון, שמיכות ותרופות, עצרה אותם משפחה אחת, שהכינה להם אוכל, ואמרה להם: “אתם הצלתם אותנו. אתם חייבים לסעוד אתנו”.

אנא הבטיחו שהכבוד, הגאווה ורוחב הלב של העם הסורי ישרדו.

תודה לכם.