סכסוך מזוין בינלאומי הוא מצב שבו שתי מדינות או יותר פונות לשימוש בכוח מזוין האחת נגד השנייה. התנאים המרכזיים להגדרת סכסוך כסכסוך מזוין בינלאומי הם:

•  על הצדדים לסכסוך להיות מדינות (או קבוצות הפועלות בשם מדינה, או ישויות אחרות בעלות אישיות משפטית בינלאומית, כגון ארגונים בינלאומיים).
•  על השימוש בכוח להוות מעשה תוקפנות ולא תוצאה של טעות או פעולה של יחיד על דעת עצמו.

אפילו התנגשויות קלות בין כוחות מזוינים – בין אם מדובר בכוחות יבשה, אוויר או ים – עשויות להצית סכסוך מזוין בינלאומי.

מרגע שתנאים אלה מתקיימים, המשפט ההומניטרי הבינלאומי חל ומכתיב כללים לגבי האופן שבו יש לנהל את המלחמה ולגבי ההגנה המוקנית לאנשים שאינם – או שהיו בעבר וכעת כבר לא – משתתפים במעשי הלחימה (אזרחים, פצועים, חולים, לוחמים שהפסיקו להילחם, שבויים, וכו’).

בקיצור, סכסוך מזוין בינלאומי הוא עימות מזוין בין הכוחות המזוינים של שתי מדינות או יותר, המכונים באמנות ז’נבה “בעלי האמנה”. במקרים כאלה, המשפט ההומניטרי הבינלאומי חל, מסדיר הגנות הומניטריות עבור מי שהסכסוך משפיע עליהם ומטיל חובות על הצדדים לסכסוך.

בעלי אמנה (High Contracting Parties) הוא המונח המשמש באמנות ז’נבה לציון מדינות שהן צד לאמנות. מדינות שהן צד לאמנות מחויבות לכבדן. מאחר שאמנות ז’נבה אושררו על ידי כל מדינות העולם, כל המדינות מהוות בעלי אמנה.

המשפט ההומניטרי הבינלאומי מבחין בין “בעלי אמנה” לבין “צדדים לסכסוך”. המונח “בעלי אמנה” מתייחס למדינות שאשררו את האמנות, בין אם הן מעורבות או לא מעורבות בסכסוך המדובר. “צדדים לסכסוך” הוא המונח המתייחס לגורמים המעורבים בסכסוך המזוין. הוא יכול לשמש לציין הן מדינות והן קבוצות חמושות לא-מדינתיות.

לא. לא נדרשת כל הכרזת מלחמה רשמית או הכרה במצב כדי להוליד סכסוך מזוין בינלאומי. קיומו של סכסוך מזוין נקבע מהנסיבות השוררות בשטח, ולא מושפע מהעמדות הסובייקטיביות של הצדדים עצמם. במקום להשתמש במונח “מלחמה”, אמנות ז’נבה משתמשות במונח “סכסוך מזוין”.

סכסוך מזוין בינלאומי חל כאשר מדינה אחת או יותר פונות לשימוש בכוח נגד מדינה אחרת, וללא קשר לסיבות או לעצימות של העימות. קיומו של סכסוך מזוין בינלאומי תלוי במה שקורה בפועל בשטח ומבוסס על שיקולים עובדתיים. רק מעשים שניתן לייחסם למדינה יכולים להביא לידי סכסוך מזוין בינלאומי; מעשים של אנשים פרטיים גרידא אינם מהווים סכסוך מזוין בינלאומי, אלא אם כן אותם אנשים פועלים מטעם מדינה.

סכסוכים מזוינים בינלאומיים עשויים לבוא לידי ביטוי בצורת כיבוש, והמשפט ההומניטרי הבינלאומי החל ביחס לסכסוכים מזוינים בינלאומיים יחול על מקרים של כיבוש חלקי או מלא, בלי קשר לשאלה אם הכיבוש נתקל בהתנגדות מזוינת.

בניגוד לסכסוכים מזוינים שאינם בינלאומיים, שבהם מעשי הלחימה צריכים לעבור רף מסוים, אין רף מינימלי של אלימות מזוינת במקרה של סכסוכים מזוינים בינלאומיים. התנגשות יחידה בגבול בין כוחות מזוינים של שתי מדיניות או לקיחת חייל אחד בשבי עשויים להגיע לכדי סכסוך מזוין בינלאומי.

לא. הקביעה אם מתקיים סכסוך מזוין כמשמעותו בסעיף משותף 2 לאמנות ז’נבה משנת 1949 תלויה בנסיבות השוררות, ולא בדעות הסובייקטיביות של הצדדים לסכסוך. סכסוך מזוין בינלאומי עשוי להתעורר בין שני בעלי אמנה או יותר גם אם אחד מהם (או שניהם) אינו מכיר במצב המלחמתי.

סיווג מצב כסכסוך מזוין, ומכאן קביעת תחולתו של המשפט ההומניטרי הבינלאומי, אינו מקנה לגיטימציה או תוקף משפטי לשימוש בכוח על ידי מי מהצדדים לסכסוך בהתאם לדיני היציאה למלחמה (jus ad bellum), ומנגד הסיווג גם אינו מגנה שימוש בכוח או אוסר עליו.

דיני היציאה למלחמה מתייחסים לתנאים שבהם יש הצדקה למדינות לפתוח במלחמה או לעשות שימוש בכוח מזוין באופן כללי. האיסור על שימוש בכוח בקרב מדינות והחריגים לו (הגנה עצמית ואישור של האו”ם לשימוש בכוח) נקבע במגילת האומות המאוחדות משנת 1945.

לעומת זאת, המשפט ההומניטרי הבינלאומי, או jus in bello (דיני לחימה), חל ברגע שמצב נחשב לסכסוך מזוין. המשפט ההומניטרי הבינלאומי חל על הצדדים הלוחמים בלי קשר לסיבות העומדות מאחורי הסכסוך או לצדקת המטרות שלשמן הם נלחמים. זוהי הסיבה ש-jus in bello חייב להישאר בלתי תלוי מ-jus ad bellum.

המשפט ההומניטרי הבינלאומי אינו מכריע בשאלה אם או באלו נסיבות ישות מקבלת מעמד של מדינה. אין זה רלוונטי אם הצדדים האחרים לסכסוך מכירים במעמד של הישות המדוברת כמדינה. השאלה אם צד לוחם הוא במעמד מדינה נקבע על ידי גופים אחרים האמונים על המשפט הבינלאומי הפומבי.

כל ארבע אמנות ז’נבה משנת 1949 חלות על סכסוכים מזוינים בינלאומיים. בנוסך לכך, כאשר הצדדים לסכסוך מזוין בינלאומי אשררו את הפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ז’נבה, פרוטוקול זה גם חל על סכסוכים מזוינים בינלאומיים ומגביר את ההגנה המוקנית מכוח אמנות ז’נבה. סכסוכים מזוינים בינלאומיים מוסדרים גם על ידי אמנת האג מ-1907, על ידי אמנות רלוונטיות לכלי נשק ספציפיים (כתלות באשרורן) ועל ידי המשפט ההומניטרי הבינלאומי המנהגי.

הסיווג של סכסוך מסוים נפסק על בסיס ניתוח העובדות בשטח לאור הקריטריונים החלים במשפט ההומניטרי הבינלאומי. מבחינת ה-ICRC, הקריטריון הקובע הוא על פי רוב סיום הפעולות הצבאיות. סיום הלחימה צריך להיות יציב וקבוע במידה מסוימת כדי שאפשר יהיה לקבוע שהסכסוך המזוין הבינלאומי הסתיים. סיום כללי של הפעולות הצבאיות פירושו לא רק סוף למעשי הלחימה, אלא גם סוף לתנועות צבאיות בעל אופי לוחמני – לרבות כאלה שיש בהן שינוי, ארגון מחדש או שיקום – באופן המאפשר לבטל את הסבירות להתחדשות לחימה.

כן. דיני זכויות האדם ממשיכים לחול גם במהלך סכסוך מזוין. עם זאת, ניתן בתנאים מסוימים להשעות חלק מהדינים, במצבים המאיימים על חיי האומה, למעט זכויות היסוד הבלתי ניתנות לביטול. פירוש הדבר הוא, שבנסיבות יוצאות מן הכלל ובכפוף לנהלים מסוימים, מדינות רשאיות להשעות את חלותן של זכויות אדם ספציפיות למשך זמן מוגבל. לא ניתן להשעות בשום אופן את החובות החלות על-פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, שכן הן נועדו למצבים יוצאי דופן. חובותיהן של מדינות בתחום זכויות האדם ממשיכות לחול במצבים של סכסוך מזוין, לרבות בשטחים כבושים.

סיווג מצב אלימות כסכסוך מזוין אינו מעניק לגיטימציה לשימוש הראשוני בכוח.

מגילת האומות המאוחדות קובעת את החוקיות של הפניה לשימוש בכוח מזוין (jus ad bellum), בעוד שסיווג סכסוך כסכסוך מזוין בינלאומי‏ נופל בגדר המשפט ההומניטרי הבינלאומי ונוגע לכללים החלים מרגע שהחלו מעשי הלחימה (jus in bello).

הוראות המגילה קובעות אם השימוש בכוח מזוין חוקי על-פי המשפט הבינלאומי, אך אינן משפיעות על סיווגו של סכסוך כסכסוך מזוין בינלאומי – סיווג המפעיל את חלות חוקי הלחימה, הידועים גם כמשפט ההומניטרי הבינלאומי – ואינן מושפעות ממנו.

הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) הוא ארגון הומניטרי ניטרלי, נטול פניות ובלתי תלוי, הפועל כדי להבטיח הגנה וסיוע למי שמושפעים מסכסוך. הוא פועל מכוח מנדט משפטי הנגזר מאמנות ז’נבה של 1949, אמנות שאושררו על ידי כל מדינות העולם, ומהפרוטוקולים הנוספים להן. מנדט זה מקבל משנה תוקף מהחוקה של תנועת הצלב האדום והסהר האדום הבינלאומית ומהמשפט ההומניטרי הבינלאומי המנהגי.

בסכסוכים מזוינים בינלאומיים, חלות על מדינות חובות ספציפיות לאפשר ל-ICRC לבקר שבויי מלחמה ואנשים המוגנים על-פי אמנת ז’נבה הרביעית, ולספק ל-ICRC מידע על קטגוריות מסוימות של אנשים המצויים בידן.

בכל סוגי הסכסוך המזוין, הבינלאומיים כמו גם הלא-בינלאומיים, נתונה ל-ICRC זכות נרחבת להציע שירותים הומניטריים. למשל, ה-ICRC יכול להציע את שירותיו לבקר אנשים שחירותם נשללה בהקשר של הסכסוך המזוין, להציע מומחיות פורנזית, להקל על איחוד משפחות, להעניק טיפול רפואי וסיוע הומניטרי ליחידים שאינם – או שכבר אינם – משתתפים במעשי הלחימה, או לפעול כמתווך ניטרלי בין הצדדים הניצים. על ה-ICRC מוטלת גם חובה לפעול למען יישומו של המשפט ההומניטרי הבינלאומי ככתבו וכלשונו.

דבקותנו בעקרונות היסוד של ניטרליות, העדר פניות ועצמאות, מאפשרת לנו לשאת ולתת על גישה לקורבנות מכל צדדיו של סכסוך ולטפל בהפרות של המשפט ההומניטרי באמצעות דיאלוג ישיר וחשאי, גישה שהוכיחה את האפקטיביות שלה בהשגת שיפורים מוחשיים תוך שמירה על האמון הנחוץ לצורך פעולות הומניטרית מתמשכות. גם אם נתונה לנו הזכות המשפטית להציע את שירותינו, הפעילויות ההומניטריות שלנו מחייבות את הסכמת הצדדים הרלוונטיים, שאנו שואפים לקבל בזכות הניטרליות העקרונית שלנו.

שני תנאי מפתח חייבים להתקיים כדי שמצב של אלימות בין מדינה לבין ארגון מזוין לא ממשלתי אחד, או יותר, או בין ארגונים כאלה, ייחשב לסכסוך מזוין שאינו בינלאומי: על מעשי האיבה להגיע לדרגת עצימות מסוימת ועל הצדדים המעורבים להיות בעל ארגון פנימי מספק.

מרגע העמידה בקריטריונים הללו, המשפט ההומניטרי הבינלאומי חל, ובפרט סעיף 3 המשותף לכל אמנות ז’נבה, ככל שהוא רלוונטי, וכך גם הפרוטוקול הנוסף השני ונורמות מנהגיות רלוונטיות. כללים אלה מחייבים סטנדרטים הומניטריים מינימליים, כגון גילוי יחס אנושי כלפי כל אדם שאינו משתתף בלחימהה, איסור על רצח, עינויים ולקיחת בני ערובה, והגבלות על אמצעי ושיטות לחימה.

אם תנאי כלשהו מבין שני התנאים אינו מתקיים, או ששניהם אינם מתקיימים, המצב לא ייחשב לסכסוך מזוין שאינו בינלאומי, והמשפט ההומניטרי הבינלאומי לא יחול עליו.