אחרי תקופה של כמה חודשים בתור מנהל פרויקט במשלחת הצלב האדום הבינלאומי בישראל (ICRC), עוזב אותנו אנסלם שלכר בן 37 מהעיר לייפציג בגרמניה. אבל אפשר להניח שנפגוש אותו שוב.

זו לא הפעם הראשונה שלו בארץ. “הגעתי לארץ בפעם הראשונה ב-2001 כשהאלימות הייתה בשיאה. הייתי בן 18, בדיוק סיימתי את הלימודים וזו הפעם הראשונה שיצאתי מהבית. במסגרת השירות הלאומי בגרמניה, נתנו לנו את האפשרות לעשות שירות לאומי מחוץ למדינה וחשבתי שזו הזדמנות טובה לצאת מהמקום שבו גדלתי ולחוות מציאות שונה.

למה דווקא לישראל?

הכרתי את ישראל לפני שהגעתי לכאן לעשות שירות לאומי. בגיל 16 ביליתי את הקיץ במחנה קיץ בקיבוץ הרדוף. בפעם הראשונה בחיים יצא לי לחוות את החיים בקיבוץ, טיילנו לא מעט והאנרגיה של האנשים וגם מזג האוויר החם, חקוקים לי בזיכרון.

מה המשפחה והחברים חשבו על זה שבחרת לעשות שירות לאומי בישראל?

היה להם קשה להבין את הבחירה שלי. בזמנו חייתי קרוב לעפולה ואלימות הייתה גם סביבנו, האווירה הייתה מאוד מתוחה וההורים שלי היו מודאגים מאוד. מהתמונות שהם ראו בטלוויזיה אפשר להבין את הדאגה שלהם.

מה עשית במסגרת השירות הלאומי?

עבדתי עם אוכלוסייה של בעלי מוגבלויות בבית אורי בגבעת המורה. עבדנו איתם במשותף ועזרנו להם במטלות היומיומיות שלהם, ארגנו סדנאות עבורם ועבדנו איתם בגינה. אחרי הצהריים היינו עושים איתם ספורט ופעילויות שונות במטרה לעזור להם להשתלב בצורה טובה יותר בחברה. למדתי גם  קצת עברית אבל בשלב הזה לא הייתי מספיק טוב.

ומאיפה יש לך את העברית הטובה?

שנתיים לאחר מכן, באוגוסט 2004, חזרתי לישראל במסגרת לימודי מזרחנות שלמדתי בגרמניה כדי לעשות כאן אולפן. במסגרת הלימודים, קיבלתי מלגה ללימודי אולפן בישראל והגעתי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון. ביליתי שם חודשיים בקיץ ולמרות שהיה חם מאוד, זו אחת מהתקופות הכי טובות שהיו לי. גרתי במעונות עם שני שותפים ישראליים ככה שיצא לי לדבר איתם בעברית כל הזמן ולתרגל. ובכלל החוויה של ללמוד שפה חדשה הייתה מהנה. בין השיעורים, יצא לנו לטייל הרבה באזור וללמוד על ההיסטוריה של המקום הזה.

ב-2006, כשנתיים לאחר מכן, הגעתי שוב והפעם כדי ללמוד ערבית באוניברסיטת ביר זית ברמאללה. מעבר ללימודים, כשאתה חי בחברה הפלסטינית את מצליח לראות את המצב גם מנקודת המבט שלהם. החיים ברמאללה לימדו אותי הרבה על המורכבות של המקום הזה ועל החיים של הפלסטינים שם.

מתי התחלת לעבוד בוועד הבינלאומי של הצלב האדום?

הצטרפתי ל-ICRC ב-2013. לא פחדתי מהרעיון לעבוד באזורי סכסוך. להפך, הייתי מאוד מסוקרן לעבוד במקומות בעלי היסטוריה ותרבויות עשירות. בכל מקום שאתה דורך פה יש היסטוריה של אלפי שנים. ובאזור המזרח התיכון, מעבר לסכסוכים והמתיחויות שקיימות, אתה מרגיש גם את האנרגיה של האנשים. גדלתי באזור מאוד רגוע ושליו והרעיון של להרחיב אופקים ולתת מעצמי משהו עבור אחרים דיבר אלי מאוד.

—

המשימה הראשונה אליה נשלח אנסלם הייתה לבגדד. הוא הגיע לשם ב-2013 כשבמסגרת תפקידו הוא ביקר במתקני כליאה במטרה לשפר את תנאי העצירים ולאפשר להם לשמור על קשר עם בני משפחותיהם.

מה הכי זכור לך מהתקופה שם?

” 13 חודשים הייתי בבגדד. היה קשה מאוד, חיינו במתחם סגור בעיר והמצב הביטחוני היה מתוח. מעבר לביצוע התפקיד, לא יכולנו לצאת יותר מידי מהמתחם. אבל יש לי גם לא מעט זיכרונות חיוביים מהתקופה. בימי שישי היה לנו בתוך המתחם משהו שנקרא BAGHDAD BLUES CLUB, אירוע של מוזיקה וריקודים שאפשר לנו לבלות קצת ולפרוק את המתח. אבל רק עד השעה 21:30, אז התחיל העוצר והיינו צריכים לחזור למגורים. אבל החוויה הזו נתנה לנו הרבה אנרגיה ויכולת להמשיך”.

אחרי שסיים את השליחות בבגדד, חזר הביתה לגרמניה, אבל רק לכמה חודשים. התחנה הבאה שלו הייתה  משלחת הצלב האדום במאוריטניה, מדינה ביבשת אפריקה. ב-2017 הוצב במשלחת בלוב, כשבפועל, עקב המצב הביטחוני, נציגי המשלחת היו מוצבים בתוניס. “מהאזור הזה יוצאים הרבה פליטים לכיוון אירופה, לאיטליה. הייתה לנו תכנית עם הסהר האדום שם שנגעה לאופן הטיפול בגופות של פליטים שטבעו בים התיכון ונשטפו אל החוף כשניסו לחצות לאירופה. אני עצמי לא מומחה לזיהוי פורנזי אבל הייתי אחראי יחד עם מומחה הזיהוי המשפטי שלנו באפריקה, על ארגון תהליך ההכשרה של אנשי הסהר האדום בכל הנוגע לתהליך של זיהוי הגופות, השוואה למאגרי מידע על נעדרים וכו’. לאנשים חשוב מאוד לדעת מה עלה בגורל בני משפחותיהם ולכן תהליך הזיהוי של הגופות הוא חשוב מאוד”.

בשנה 2018 קיבל אנסלם תפקיד במשלחת הצלב האדום לישראל והשטחים הכבושים. “אחרי ההתחממות בדרום בשנה שעברה הוצע לי תפקיד בתחום של PCP, PROTECTING CIVILIAN POPULATION – הגנה על האוכלוסייה המקומית. על פי אמנת ג’נבה, אזרחים חייבים לזכות להגנה באזור סכסוך ואין לפגוע בהם. אנחנו מגיעים לאזורים בהם האוכלוסייה חיה וסובלת מסכסוך, אנחנו מתעדים את הפגיעות ועובדים עם הרשויות כדי למנוע פגיעה נוספת באזרחים. יחד עם שני עמיתי ממשרד המשלחת בתל אביב ביקרנו, בשיתוף עם מד”א החברה בתנועה הבינלאומית של הצלב האדום והסהר האדום, כמה פעמים בשדרות, נתיבות ואשקלון, בעיקר כדי לתעד את קורבנות האלימות, את הבתים שנפגעו. כמו כן הגענו לבית המשפחה בבאר שבע, שבה אם ושני ילדיה כמעט נהרגו ושוחחנו עם השכנים ואנשי מד”א. ביקרנו גם את הישובים שבעוטף עזה, כפר עזה ונחל עוז, כיסופים ונפגשנו עם נציגי תנועת המושבים והקיבוצים, מרכזי החוסן, המכרז הישראלי לטראומה, הסוכנות היהודית שמספקת עזרה לאזרחים בדרום.

מה למדת מהתושבים מהביקורים?

“אנחנו עוסקים גם בייעוץ לאוכלוסייה להתכונן טוב יותר למצבי חירום ומלחמה. המצב שפגשנו בעוטף עזה היה שונה קצת. הרשויות הישראליות עושות עבודה טובה בהכנת האוכלוסייה למצבי חירום והגנה אליהם. נעשה כאן שימוש באמצעי התראה שמשמיעים אזעקה, כמובן כיפת מגן וגם המקלטים שנמצאים באזור העוטף כמעט בכל בית ומספקים הגנה. אבל, למדנו גם שהסכנה לפגיעה קיימת וכולם מכירים מישהו שהוא עצמו נפגע או ביתו ככה שהחשש קיים כל הזמן. הנזק הנפשי שנגרם הוא חמור. החיים תחת איום מתמיד יוצא מתח ופחדים בעיקר בקרב הורים וילדים אבל כל האוכלוסייה סובלת מזה.”

איך התייחסו אליכם התושבים שפגשתם?

“אני חייב לומר שכמעט כל המפגשים עם האזרחים היו חיוביים, אנשים הודו לנו שבאנו ושמחו לראות שאנחנו מכירים בסבל שלהם ומגיעים לתעד את הנזקים שנגרמו להם. רוב המקרים שהגענו אליהם היו בתים שנהרסו לגמרי והמשפחות לא יכלו לחזור אליהם. השכנים שפגשנו היו מאוד ברי מזל כי הם יכלו להיפגע גם כן. יש כל כך הרבה החלטות שצריך לקבל בזמן אירוע כזה, האם לרוץ למקלט באמצע הלילה? האם ייפול לידי טיל ואני אפגע מהרסיסים?”

למדת משהו על המוכנות לשעת חירום שאתה חושב שאפשר ליישם במקומות אחרים בעולם?

“מה שהכי הדהים אותי זה רמת שיתוף הפעולה בין הרשויות המקומיות שמביאות את העובדים הסוציאליים שלהן לסייע, יחידות הצח”י (צוות חרום יישובי), שיודעות לתת מענה ראשוני בתוך הקהילה מיד לאחר אירוע, רשת המתנדבים שקיימת בכל יישוב, התקשורת עם רשויות החירום אליהם – כולם משתפים פעולה כדי לתת מענה חיוני והכרחי במצבים אלו. וזה מאפשר לייצר קהילה חסונה, שלא תלויה בעזרה חיצונית בלבד אבל יש לה את היכולת לסייע לאחרים בתוך הקהילה.”

למה תתגעגע הכי הרבה מהעבודה פה?

“אני אתגעגע לחברים לעבודה כאן בצלב האדום. אני אתגעגע לאנרגיה של האנשים פה. יש כאן מגוון רחב של תרבויות ואורכות חיים. אתה יכול לבלות בתל אביב, עיר חילונית עם מסעדות וברים, ו-45 דקות מכאן יש את ירושלים עם התרבויות וההיסטוריה שלה, והצפון האהוב עלי שיצא לי לטייל בו לא מעט. יש למקום הזה הרבה מה להציע”.

אתה אופטימי בנוגע למקום הזה?

“באופן כללי אני בנאדם אופטימי, ככל שאני לומד יותר על הסכסוך פה אני מבין כמה הוא מורכב אבל תמיד יש את התקווה שדברים ישתנו לטובה. גם במדינה שאני בא ממנה, הרעיון של איחוד גרמניה לא היה נחשב סביר ונפילת החומה הייתה נחשבת ללא ריאלית, והנה זה קרה. אני חושב שדברים יכולים להשתנות לטובה תמיד.”