בסוף קיץ 2018, תחילת החורף, יצא צלם הארץ דניאל צ’צ’יק בתמיכת הוועד הבינלאומי של הצלב האדום למסע לאורך חופי ספרד, איטליה ויוון, אליהם מגיעים בכל שנה אלפי פליטים. הדרך אל אותם החופים נעשית בסירות, שבמקרים רבים אינן יציבות מספיק כדי לעבור את המסע הקשה. וכך, רבים מוצאים את מותם בים בדרך לאירופה. אבל רבים אחרים מצליחים לעבור ומגיעים לאירופה בתקווה לחיים חדשים.

הפרוייקט “מים אפלים” (Dark Waters) נולד בניסיון למצוא דרך לספר את סיפורם של הפליטים. “בכל סיקור של נושא מסויים, לא בהכרח של הפליטים, כשאנשים רואים את אותם הדימויים פעם אחר פעם, בסופו של דבר הם יהפכו אדישים אליהם לא משנה כמה הם נוראיים”, דניאל מסביר. “הכוח של הצילום קיים ברצף של תמונות, בסדרה שמספרת סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, סדרה שבסופו של דבר מרחיבה מודעות ומעלה שאלות. אם נמשיך לספר את הסיפור פעם אחרי באותה הצורה, נקבל קהל אדיש. כי הוא יסתכל על זה ויגיד: ראיתי, שמעתי… זה משהו שקורה ברמה הפיזיולוגית כמעט, ולכן אני אפילו לא מבקר את הקהל”.

מה התפקיד שלך כצלם שמגיע לתעד את משבר הפליטים?

“אני כל הזמן מנסה לראות נקודות מבט חדשות על המציאות, וכשהסתכלתי על התמונות שפורסמו סביב נושא הפליטים, מה שבדרך כלל היה ברקע זה הים. ומה שהיה שם זה היו מערבולות, סערות וזרמים, ולכל הדברים האלה יש משמעות. ניסיתי לקחת אלמנטים שקיימים בים, באדריכלות לאורך החוף שקשורים בתנועות המים, שקשורים בשינויים של מזג האויר, וליצור להם איזושהי הקבלה לתחושה של המשבר עצמו.

במהלך המסע למשל, מצאנו ממש במקרה מפעל של שובר גלים נטוש, פסלים גדולים כאלה ששרועים לאורך החוף. הרגשתי שהמאמץ של האדם לעצור זרימה טבעית של מים אל החוף הוא מטאופרה מדוייקת למשבר הפליטים. הממשלות באות ואומרות: בואו נבנה “שובר גלים”, חייבים לעצור את הגלים האלה של ההגירה”.

@Daniel Tchetchik

הים הוא המוות

“התיישבתי עם שבעה פליטים ושוחחתי עם כל אחד, לפעמים יותר משעה, אך ורק על הים. מה הים היה בשבילם לפני שחצו אותו, חלקם גדלו ליד הים, היו משחקים בכדורגל, היו שוחים במים, זה היה מקום של מפלט, של אושר, של שמחה, ומה הים בשבילם אחרי. כמובן שהרבה תיארו תחושה של טראומה, שהם לא יכולים להכנס למים, לא יכולים להסתכל על הים. כשהם הולכים לים הם רואים את המוות עצמו”.

אחת המראויינות שהסכימה לספר את הסיפור שלה הייתה סעידיה, אותה פגש דניאל בולנסיה. היא איבדה את בנה באמצע ינואר בניסיון לחצות את הים מאלג’יר לספרד. הוא עדיין לא נמצא והיא חיה בסימן שאלה גדול והמתנה לכל מידע על בנה. “לפעמים ההמתנה וחוסר הידיעה הוא יותר קשה מלדעת שמישהו מת. אתה כל הזמן מחכה ולפעמים התקווה משבשת לך את החיים ולא נותנת לך לסגור מעגל”, אומר דניאל.

@Daniel Tchetchik

את וואלס, פגש דניאל בעיירה ליצ’ה שבאיטליה. “הוא אמר משפט שהרגיש לי כמו אגרוף לבטן. הוא אמר שהיום, כשהוא חוזר לים ומסתכל על הים הוא רואה את המוות. גם בפורטרט שצילמתי, רואים את העיניים שלו, ורואים שהבנאדם עבר חתיכת בומבה. הסירה שלו התהפכה בדרך והם איבדו אנשים, הוא ראה גופות ומחזות מחרידים. מה שמעניין אותי בסיפור הזה זה, שהוא כביכול סיפור מאוד מדכא. גם התמונות שחור לבן הגרעיניות הן כביכול לא משמחות, כביכול לא אופטימיות. מצד שני, יש פה סיפור של תקווה. אנשים כן עולים על הסירות האלו, והם כן מאמינים שיגיעו לצד השני ורובם כן מגיעים ומצליחים להקים לעצמם חיים חדשים. חלקם מצליחים לעשות את זה חוקית או לא חוקית אני בכלל לא מדבר על הפוליטיקה של הדבר. אבל הכוח של התקווה של האדם זה מנשהו באמת מפעים.

@Daniel Tchetchik

צילמת לא מעט תמונות של חפצים שמצאת על החופים. איך אתה יודע מה המקור שלהם? מאיפה הם הגיעו?

“בראיונות שמתי לב שהיו הרבה “קרוסים” בסיפורים, יש הרבה מאוד מיסאינפורמציה. אנשים מתחילים לספר סיפור, ואחרי כמה דקות הפרטים משתנים, מי שהיה איתו לא באמת היה איתו, בתחילה הם כן עזבו בינואר אך כל הפרטים משתנים ומסתבר שהם לא עזבו בינואר. אני לא חושב שזה שנעשה מתוך ניסיון לסלף את הדברים, כשעוברים טראומה, מתבלבלים הרבה כשמנסים לשחזר את החוויה ולא תמיד מדייקים בפרטים. אני חושב שהפריטים שמצאתי בחוף מעלים סימן שאלה אחד גדול: האם הם הגיעו מסירה של פליטים? האם זה איזה תייר ששכח את זה? האם זה משהו שנשטף לחוף ולא קשור בכלל? אני חושב שדווקא בהעובדה שזה לא ברור שזה שייך לפליט מסויים זה מאוד רלוונטי לסיפור הזה, כי יש כל כך הרבה שאלות שהשאלה הזו, מאיפה הפריט הזה, היא רק שאלה נוספת שאנחנו לא יכולים להיות בטוחים מה התשובה אליה, וזה בדיוק הסיפור!”

@Daniel Tchetchik

מה המטרה שלך בפרוייקט הזה? איזו השפעה חשוב לך שתיהיה?

“המטרה היא להרחיב תודעה ולהרחיב אמפטיה, בגלל זה גם בחרתי בים. הרגשתי שהים הוא מקום שרוב העולם יכול להזדהות איתו, לשם הולכים כדי להירגע, כדי לחשוב, לשם הולכים אחרי שיברון לב, לשם הולכים להתחתן, לשם הולכים לשחות בקיץ, לשם הולכים לגלוש בחורף, בגלל זה הרגשתי שהים הוא המכנה המשותף שיזמין אנשים שלא רוצים לראות פליטים, ולא רוצים להרגיש שדוחפים להם דעות פוליטיות, הים הזה יזמין אותם לשמוע ולהקשיב אחרת”.

וולס אמר לך שהים זה מוות בשבילו. איך אתה מסתכל על הים? זה שינה את איך שאתה מסתכל עליו?

“הים עבורי תמיד היה מקום של מפלט. הייתי מבריז מבית ספר באופן כרוני והולך לגלוש. אני לא הולך לים היום עם טראומה בשום צורה, אני לא רואה מוות ממש לא, אבל החוויה שאני לוקח מהסיפורים ששמעתי לגמרי  נשארה איתי. אם חושבים על זה, אותם המים שנשטפים לחוף של תל אביב, אחרי זה זורמים לאיטליה, ספרד, לאפריקה. זה אותו הים. וברמה הזאת המבט על הים לגמרי השתנה. הנצנוצים של השמש על המים קצת פחות זוהרים היום. כשחזרתי לחדר אחרי הראיונות הרגשתי איזו תחושה של תקווה. אני דיברתי עם אנשים שדיברו איתי על מוות ועל גופות ועל לעזוב את הנשים והילדים שלהם, דברים הכי מחרידים שיכולים להיות, אבל מתחת לדבר הזה קיימת תקווה שורשית של המין האנושי של למצוא דרך לשרוד. ויש בזה משהו מאוד חזק”.

לכתבה שפורסמה ב”הארץ” לחצו כאן