ב-12 באוגוסט 1949, מדינות התאחדו בעקבות המוות וההרס חסרי התקדים שנגרמו כתוצאה ממלחמת העולם השניה, כדי לאמץ את אמנות ז’נבה. בכך, הן התחייבו לקווים אדומים אוניברסליים בנוגע לאופן בו ניתן לנהל מלחמות.

77 שנים לאחר מכן, ההבטחות שניתנו על ידי מדינות לשמור על אנושיות גם בעתות מלחמה נשחקות בקצב מדאיג. העולם סופר יותר סכסוכים מדי שנה. טכנולוגיות חדשות דוגמת כלי טיס בלתי מאוישים ויכולות סייבר מעצבות מחדש את שדה הקרב, ומוחקות את הרעיון של קו חזית מוגדר בבירור. זוועות הופכות לנורמליות בצורה מסוכנת וקורבנות המלחמה הופכים ללא אנושיים.

בעולם המחובר של ימינו, איש אינו חסין מפני השפעות המלחמה. כצדדים לאמנות ז’נבה, מדינות נושאות באחריות ייחודית לקיים את הכללים מצילי החיים הללו. פעולה זו היא ציווי מוסרי ואסטרטגי המגן על אנשים הן בקרב והן אלה הרחוקים מקווי החזית. זהו גם מרכיב יסודי בשלום ושגשוג עולמיים.

שינוי כיוון עדיין אפשרי, אך רק אם יעשו כעת מאמצים יוצאי דופן לחיזוק הכבוד והמחויבות למשפט ההומניטרי הבינלאומי. יותר מ-115 מדינות הצטרפו רשמית ליוזמה עולמית לחידוש הרצון הפוליטי למשפט ההומניטרי הבינלאומי. אני קוראת לכל המדינות שטרם הצטרפו לעשות זאת. העולם שיירשו הדורות הבאים תלוי בהחלטות שיקבלו מנהיגי העולם היום להתחייב לשמר כללים מצילי חיים אלה.