לאבד מישהו שאוהבים זה חלום הבלהות הגרוע ביותר, שכל אדם חרד ממנו. כשמאבדים מישהו שאוהבים בנסיבות של סכסוך ואלימות, כאב הוא רק חלק מהעניין. יש גם זעם ותסכול. מנסים למצוא הגיון באובדן חסר-הגיון. אובדן שמותיר בלב חור פעור, לשארית ימי חייך.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני מטלטל את חייהם של אנשים במשך מספר עשורים. חברי פורום המשפחות השכולות, ארגון ישראלי-פלסטיני של משפחות שאיבדו בן משפחה בסכסוך המתמשך, חולקים את סיפוריהם ואבלם בתקווה שאף משפחה אחרת לא תיאלץ לחוות את הזוועות שהם עברו.

 

בּוּשׁרה

התחתנתי בגיל צעיר מאוד. היה עלי להשאיר את הבית שלי מאחור ולעבור לגור עם משפחה חדשה. אלה היו ימים קשים עבורי. הולדת בני התינוק, מחמוד, האירה את חיי. פתאום הכל נראה נכון.

כשהתחילה האינתיפדה שמחתי כי מחמוד היה עדיין ילד. אבל הוא גדל מהר, והאינתיפדה עדיין נמשכה כשהגיע לגיל שבע עשרה. לילה אחד הגיעו חיילים להרוס בית, ובכפרנו פרצו עימותים.

הייתי בטוחה שמחמוד יושב בחדרו ולומד. כשהחלו היריות ברחוב, עשיתי סיבוב בבית כדי לראות שהילדים בסדר. ואז גיליתי שמחמוד לא בבית, לכן אמרתי לאביו שילך לחפש אותו.

ישבתי בבית וחיכיתי, לא ידעתי מה לעשות.  שכן נכנס ואמר: “בנך בבית החולים. אבל אל תדאגי, הוא בסדר.” אני זוכרת שמיהרתי לבית החולים, בראשי דמיינתי איך אנזוף במחמוד על כך שלא שמע בקולי כשאמרתי לו להישאר בבית.

כשנכנסתי לבית החולים, ראיתי את בעלי מכה בראשו עם הכפכפים של מחמוד, כשהוא בוכה וזועק “מחמוד איננו!”. הכל איבדתי באותו רגע. עולמי חרב עלי. הכאב הזה לעולם אינו מַרפּה. לא יכולתי לרקוד במסיבת האירוסין של בתי. כל יום ויום – בדיוק כמו היום שבו איבדתי אותו.

עאיִישה

כשהייתי ילדה טיפלתי בששת אחי ושתי אחיותי. מחמוד היה הקרוב אלי ביותר. הוא דאג לי, הגן עלי בבית הספר. הוא גם מי שתמיד דחף אותי ללמוד. אבא שלנו לא היה עשיר והעדיף לתת לבנים חינוך. אבל מחמוד התעקש. בגלל שטיפלתי בהם, אחיי ואחיותיי היו בשבילי כמו הילדים שלי.

במהלך האינתיפדה הראשונה מחמוד היה בן שבע עשרה. הוא הלך לבקר בבית דודי כשהתחילו עימותים ברחוב. כדור חדר ללב שלו. בבית החולים, המנתח אמר לנו להתפלל לנס. והלב שלו המשיך לפעום, מעשה נִסים. אבל הרופאים לא אמרו לנו כמה זמן עוד ימשיך.

ביום מותו, הציפה אותי ההרגשה שמשהו ניסה לקחת לי את הנשמה. לא יכולתי לנשום. הלכתי לבית של מחמוד. כשראה אותי, הוא אמר “טוב שבאת. אני צריך אותך אתי כל הזמן.” הוא שם את ידו על לבו, ומת. הרגשתי שאבדתי את הילד שלי. הרגשתי שזה הסוף עבורי. לא רציתי להמשיך לחיות.

ענת

בדרך כלל אני אומרת לאנשים שיש לי שני אחים גדולים ממני: פינק’ה בן עשרים ושלוש, יאיר בן תשע-עשרה ואני בת שש-עשרה.

הם שמרו עלי ופינקו אותי, והיו עבורי מקור לתחושת ביטחון וגאווה.  רסיסי זיכרונות מילדותי עולים כל הזמן,  ומחממים לי את הלב. אני זוכרת איך כילדה ניסיתי לרכוב על אופניים, אך ללא הצלחה. אחרי מספר ניסיונות הרמתי ידיים. אבל פינק’ה הבין את משמעות הביטחון והחופש שהיכולת הזו  מעניקה, ולא הסכים לוותר. הוא הקדיש את זמנו  ללמד אותי, רץ אחרי האופניים, שמר עלי ועודד אותי, עד שהצלחתי במשימה.

כנערה צעירה, אני זוכרת שיאיר ואני קיבלנו מתנות מהדודה והדוד שלנו בארה”ב. אני קיבלתי שני זוגות מכנסיים חגיגיים ואופנתיים, ויאיר קיבל שני זוגות מכנסי ג’ינס, שהיו אז, בראשית שנות השבעים, משאת נפש קשה להשגה בישראל. יאיר ראה עד כמה רציתי זוג מכנסי ג’ינס כמו שלו, ובלי היסוס הציע שאבחר בזוג אחד ואתן לתקן אותם למידותי. מאז כבר היו לי זוגות רבים של ג’ינס, אבל אף אחד מהם לא היה אהוב ויקר כמו הזוג הזה.

פינק’ה ויאיר, שני אחיי האהובים, נהרגו שניהם באותו היום במלחמת יום כיפור. אני הייתי בת שש-עשרה באותו זמן. עבורי ועבור הוריי, העולם עצר מלכת. ילדותי הסתיימה באותו יום. ניסיתי להישאר חזקה בשביל הוריי. והם ניסו להישאר חזקים בשבילי.

אף פעם לא הצלחתי להשלים עם מה שקרה. אני נושאת את הכאב הזה בלבי כל הזמן.

האובדן הזה שינה את חיי. אני מתגעגעת אליהם כל כך, ולעתים קרובות אני מנסה לדמיין איך החיים היו אם הם היו עדיין בחיים.

רוני

הייתי במוסך כשאלעד, בני הקטן, צלצל ואמר: “אבא, בוא הביתה, יש פה אנשים מהצבא”. כשנכנסתי לדירה ראיתי את אשתי יושבת על הרצפה. בני בן הארבע עשרה ניסה לגרום לה לעמוד. בני, עמיר, היה רק שלושה חודשים בצבא כשנהרג בהתקפת פיגוע התאבדות.

אחרי מותו של עמיר, נהגתי ללכת לבקר את הקבר שלו בחלקה הצבאית. חלקת הקבר הסמוכה היתה ריקה. אני זוכר שתמיד הסתכלתי עליה וחשבתי: “מי התמים שלא יודע שחלקה ריקה זו מחכה לבנו”. לימים התסבר שאני הוא התמים הזה.

בשנת 2000 נהרג בעזה חייל. זה היה החבר הכי טוב של בני אלעד. הם היו כמו אחים. שלושה שבועות מאוחר יותר, אלעד התאבד. הוא השאיר מכתב ובו אמר שהוא לא יכול יותר עם הסבל הזה. שאובדן אחיו ואובדן חברו הטוב ביותר היה יותר משהוא מסוגל לשאת.

לא יכולתי להאמין שזה קורה לי. לא הצלחתי לעכל את זה במחשבות.  אני פשוט לא יכול לתאר את ההרגשה.

כיום, ברגע שהראש שלי נוגע בכרית  הזכרונות חוזרים. אני מתגעגע לעשות איתם ביחד דברים. לשחק איתם כשהיו ילדים. ההרגשה הזו של להתגעגע למישהו יכולה להיות עמוקה כמו אוקיינוס ללא תחתית.

בן

עמדתי במטבח ורחצתי כלים כשהטלוויזיה ברקע. הם עצרו את התוכנית כדי להודיע על פיגוע ליד תחנת אוטובוס, פיגוע התאבדות. צפיתי במה שהראו מהאירוע בטלוויזיה,  והבנתי שאני מכיר את המקום. הייתי שם בעבר.

חכיתי שבתי, יעל, תרים טלפון. כשמשהו כזה קרה היא תמיד התקשרה. היא נהגה לשאול: “אבא, מה אתה מכין לארוחת ערב?” אבל ידעתי שהיא רק רוצה להרגיע אותי שהכל בסדר.

חייגתי אליה, לא היתה תשובה. חייגתי מספרים אחרים אבל לא הצלחתי להגיע לאף אחד. התחיל להחשיך. הטלפון עדיין דמם. בשלב זה הבנתי שיעל לעולם לא תתקשר עוד.

בימים שלאחר מכן הבית נמלא אנשים: משפחה, חברים, זרים שרצו לחלוק לה כבוד. אלפי אנשים. ואז הבית שב והתרוקן. הייתי לבד ולא יכולתי להפסיק לבכות. רציתי להישאר במיטה ולחכות למוות. כעסתי. כבר עברו 15 שנה, ואני עדיין כועס היום. הזמן לא מרפא את הפצעים. הוא מלמד אותך כיצד לחיות איתו.

איח’לאס

נולדתי עיוורת. אבא שלי היה העיניים שלי. אני זוכרת איך קשר את שרוכי הנעליים שלי, איך נשא אותי בידיו. הוא עבד כנהג מונית. באותו בוקר ספטמבר בשנת 2004 הייתי בת שבע עשרה. מיהרתי ועזבתי את הבית בלי לתת לו נשיקה.

הייתי בבית ולמדתי, כששכן נכנס להודיע לי שאבא שלי נפגע מירי של מתנחל על כביש צדדי. יצאתי מהבית בריצה, ושכחתי בכלל מהחיג’אב. ברחוב התאספו הרבה אנשים, נשים, גברים. שמעתי מישהו שאמר שהבנאדם מת. הרגשתי כאילו שקעתי במים קרים מאוד. התחלתי לבכות.

עד שנגעתי בו, לא האמנתי שהוא מת. לא חשוב כמה זמן עובר, הכאב לא משתנה או נעלם. לומדים לחיות איתו. אני עדיין זוכרת את הקול שלו, את המגע שלו. אני לא רוצה שאף אחד יחווה את זה.