בעזה ובגדה המערבית, מתפשטת תחושת שיתוק חזקה. הנה כמה מהסיפורים של האנשים שם. פטר מאורר, נשיא הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, שביקר בשבוע שעבר בישראל, בעזה ובגדה המערבית: “להיות עד למצבים האלה – זה משפיע עליי באופן משמעותי כאב וכאדם. כל החלטה פוליטית אחראית חייבת להיעשות כשלוקחים בחשבון את ההשפעה שיש לה על חייהם של האנשים הרגילים. זו היתה חוויה מפכחת עבורי לחזור לאחר שלוש שנים ולראות שהדברים רק השתנו לרעה.”

 

אום מוחמד, העיר עזה. “אני לא רואה עתיד לילדים שלי כאן בעזה. אני חושבת על זה כל כך הרבה שהייתי רוצה שהמוח שלי יפסיק לעבוד.” Photo: CC BY-NC-ND /Alyona Synenko/ICRC

“אני לא יכול לשכוח את תחושת החופש שהאדמה שלי נתנה לי לפני שאיבדתי אותה. התחושה שאני יכול ללכת לכל מקום עם הכבשים שלי.” Photo: CC BY-NC-ND /Alyona Synenko/ICRC

“העצים שלי הם כמו ילדים בשבילי: שתלתי את הזרעים, טיפלתי בהם וצפיתי בהם גדלים .במשך שנים רבות. כשאני רואה אותם מושחתים, תחושת האובדן משתלטת עליי.” Photo: CC BY-NC-ND /Alyona Synenko/ICRC

“ראיתי את עצי הזית שסבא שלי שתל נשרפים ונעקרים. ביליתי את כל הילדות שלי בסביבת העצים האלו. זה היה בלתי נסבל לאבד אותם.” Photo: CC BY-NC-ND /Alyona Synenko/ICRC

המקום הזה הוא הכל בשבילי. נולדתי כאן. החיים הפכו להיות כל כך קשים שאשתי ואני – אנחנו שני האנשים היחידים שעדיין גרים בכפר. Photo: CC BY-NC-ND /Alyona Synenko/ICRC

“כשבני הולך לעבודה בשדה שלו אני לא יכולה להפסיק לחשוש שמשהו רע יקרה לו.” Photo: CC BY-NC-ND /Alyona Synenko/ICRC

“המקום הזה הוא הכל בשבילי. נולדתי כאן. החיים הפכו להיות כל כך קשים שאשתי ואני – אנחנו שני האנשים היחידים שעדיין גרים בכפר.” Photo: CC BY-NC-ND /Alyona Synenko/ICRC

 

רימה אבו-עיישה, חברון. “בכל יום כשבעלי ובני הולכים לעבודה אני מתפללת שהם יחזרו הביתה בשלום. יש לנו מצלמת אבטחה. אני מבלה את ימיי בצפייה מה קורה בחוץ כדי שאוכל להתקשר ולעדכן אותם אם יש בעיה.” Photo: CC BY-NC-ND /Alyona Synenko/ICRC

מחמוד אבו כבייתה, חברון: “לעבור מחסומים בדרך לבית הספר, בדרך לרופא, בדרך לקנות מצרכים. זו המציאות שלנו. התרגלנו לכך עד שזה הפך להיות נורמלי. לפעמים אני לא יכול שלא לשאול את עצמי: למה אנחנו צריכים לחיות חיים כאלה?” Photo: CC BY-NC-ND /Alyona Synenko/ICRC