ריאיון עם אניטה אוירבוש, ראש יחידת Eco Sec בוועד הבינלאומי של הצלב האדום בעזה, למגזין The Marker, יוני 2017
משבר של תקווה
אחרי שמסתיימות המלחמות הגדולות בעזה, מתחילה מלחמת הקיום היומיומית במטרה לנצח את המחסור והרעב. אניטה אוירבש, נציגה בכירה של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום בעזה, מסבירה למה היא גם אופטימית
קורין דגני
נדיר לפגוש מישהו שמדבר על רצועת עזה בעיניים מאירות. “עבדתי בהרבה מקומות – סודן, פקיסטן, צ’אד, לבנון, האיטי, קניה – אבל זה המקום האהוב עלי עד כה”, אומרת אניטה אוירבש מהוועד הבינלאומי של הצלב האדום. אוירבש עומדת בראש יחידת אקו־סק (קיצור של Economic Security) ברצועת עזה, שתפקידה לסייע לאנשים להשיג ביטחון כלכלי – בדרכים מגוונות, ובהתאם למצב המורכב בשטח.
השיחה, שנערכת במשרדי הצלב האדום בתל אביב, היא יוצאת דופן, בעיקר כי לא תשמעו מאוירבש רמז לעמדות פוליטיות או לתסכול. הגישה הזו היא מה שמאפשר לצלב האדום להיות הארגון הבינלאומי היחיד שפועל במקום הרגיש ביותר ברצועה – האזור שסמוך לגדר הגבול עם ישראל.
את אופן הפעולה של אקו סק מדגים היטב הסיפור הבא: ב־2014 עמדו עצי התמר ברצועת עזה על סף קריסה בשל התפשטות חדקונית הדקל האדומה – חיפושית גדולה שקודחת חורי ענק בעצים, וממיתה אותם. אקו־סק, יחד עם משרד החקלאות העזתי וארגונים נוספים, פסלו שימוש בחומר אגרוכימי אגרסיבי. אגרונום שעובד עם הארגון בעזה מצא את חברת ביו בי מקיבוץ שדה אליהו, המתמחה בהדברת מזיקים ביולוגית ובזכות השימוש בטכנולוגיה שלה, כמות המזיקים התייצבה והפגיעה בעצי התמר נבלמה.
הצלב האדום מימן את המלכודות המיוחדות של ביו בי – שכוללות פרומונים שמושכים את החיפושיות – ומשכורת של 25 עובדים בפרויקט במשך שלוש שנים. “בפעם האחרונה שהייתי בעזה, למדתי שהטבע עושה את שלו. מכיוון שחומר ההדברה לא אגרסיבי האויב הטבעי של החיפושית מתרבה”, אומרת אוירבש. “עכשיו העברנו את האחריות על הפרויקט לידי משרד החקלאות בעזה והחקלאים”.
אקו־סק, שאחראית על עשרות פרויקטים ברצועה, מחפשת פתרונות לבעיות שעמן היא מתמודדת בשיתוף האוכלוסייה והרשויות המקומיות, בלי לשנות סדרי עולם ובלי לפגוע במערכות קיימות. ברחבי העולם מעסיק הארגון 146 עובדים בינלאומיים, ו־455 עובדים מקומיים. התקציב השנתי של היחידה בישראל ובשטחים הוא קצת יותר מ־1.5 מיליון דולר. תקציב הצלב האדום מגיע בעיקר מתרומות של ממשלות החתומות על אמנת ז’נווה. שיעור קטן הרבה יותר מגיע מארגוני הצלב האדום הלאומיים, ומגופים כמו המועצה האירופית.
בניגוד לארגוני סיוע שמתמחים בנושאים ייעודיים כמו מים, בריאות או חקלאות, הצלב האדום הוא ארגון מולטי־דיסציפלינרי. כך שאם עולה בעיה, למשל, של שטח חקלאי זרוע מוקשים, ניתן להוציא לפועל פתרון כולל שלה. “יש הרבה מומחיות בחדר אחד”, מגדירה זאת אוירבש.
זריעת חיטה באזור הגבול של בית חנון, ינואר 2017.
זה נשמע מורכב מאוד. איך אתם מחליטים איפה לפעול, ואיך?
“אנחנו ממוקדים מאוד מבחינה גיאוגרפית, וזה מפשט את המורכבות של העבודה. בגלל האופן שבו אנחנו פועלים – אנחנו לא מדברים באופן ציבורי על נושאים רגישים, ומתמקדים בצרכים ההומניטריים של האוכלוסייה – נפעל תמיד באזורים קטנים מאוד שסובלים מסכסוך, במקומות רבים בעולם. באזורים החקלאיים של גאנה למשל, יש צורך בעזרה, אבל אנחנו לא נגיע לשם, כי אין שם סכסוך. עם זאת, אנחנו חלק מתנועה עולמית והארגונים האחים שלנו (מגן דוד אדום במקרה של ישראל) אחראים על סיוע באסונות סביבתיים.
“בעזה, היחידה שלנו מתמקדת בשטח של קילומטר מגדר הביטחון הישראלית לתוך הרצועה, מאחר שלארגונים אחרים קשה להשיג גישה לאזור הזה. הצלב האדום הצליח להגיע לרמה גבוהה של אמון עם כל הצדדים המעורבים בסכסוך – הרשויות הישראליות, המיליציות הפלסטיניות, ורשויות דה פקטו בעזה. בגלל רמת האמון, אנחנו יכולים לנוע בחופשיות. הדבר החשוב הוא השקיפות – אנחנו מדווחים על הפעילות שלנו לכל הצדדים, וזאת ההגנה שלנו”.
אזור הגבול של עבסאן (מזרח חאן-יונס) במהלך קציר חיטה, מאי 2016.
באילו עוד מקומות בעולם אתם מתמקדים?
“לפני כמה שנים עבדתי בסודן, כשהיא עוד היתה מדינה אחת. פעלנו בדארפור, בדרום סודן, שם עזרנו לתושבים בחיסון הבקר. בקר הוא מקור הכנסה חשוב לתושבי האזור, שהחיים בו נעשים קשים יותר ויותר בשל שינויי האקלים וצמצום שטחי המרעה כתוצאה מסכסוכים. המצב הביטחוני לא אפשר להם לקבל גישה לכל השירותים של משרד החקלאות, וגם לחיסונים. המעמד שלנו אפשר לנו להביא את החיסונים לאלה שזקוקים להם, ולעבוד עם הקהילות”.
בתקופת מבצע צוק איתן, העבודה של אקו־סק התמקדה בהגשת עזרה – אספקה של מים, מזרנים ומזון לאוכלוסייה בעזה. אוירבש כבר הגיעה למה שמכונה “תקופת ההתאוששות” בתום הלחימה. בתקופת ההתאוששות היחידה לא עוסקת בפעולות חירום, אלא מנסה לתת לאנשים כלים שיעזרו להם להתפרנס.
אוירבש, בריטית במוצאה, עשתה תואר שני בכלכלת חקלאות, והתזה שלה עסקה בהסתגלות של חקלאים לשינויי אקלים באזורים יבשים. מפברואר 2014 היא מתגוררת בירושלים עם בעלה ושני ילדיה הקטנים. היא עובדת רוב הזמן במשרד של הצלב האדום בירושלים, ומגיעה לעזה מדי כמה שבועות.
איך מתייחסת אליכם האוכלוסייה?
“אנחנו עובדים בעיקר עם חקלאים מבוגרים והרבה מהם עם ראש פתוח. העבודה שלי נחמדה, כי אנשים מכל הצדדים מזדהים עם חלק מהבעיות שאנו מתמודדים עמם – שינויי אקלים או בקרת מזיקים. למזיקים למשל אין גבולות, אם הם מתפשטים הם יכולים להגיע למצרים ולישראל. החקלאים, בעיקר אלה המבוגרים, זוכרים היטב את העבודה עם הישראלים. הם למדו הרבה מהעבודה בחקלאות הישראלית, ויש להם עדיין קשרים עם האנשים שאתם הם עבדו. אלה היו יחסים ששני הצדדים הרוויחו מהם”.
בשנים האחרונות היתה עלייה משמעותית בכמות המזיקים שעמם החקלאים בעזה מתמודדים בגלל שינויי האקלים. ההתמודדות עמם קשה יותר בשל מגבלות שמטילה ישראל משיקולים ביטחוניים על סוגי החומרים שבהם אפשר להשתמש. “חקלאות הוא תחום שגם ככה סובל מחוסר ודאות”, אומרת אוירבש, “וחקלאים בעזה מתמודדים גם עם מחסור במים ובעיה של גישה לחלק מהאדמות”.
“בתקופה האחרונה יש פלישה של אלפי חלזונות קטנים, שאוהבים יבולים עליים. שימוש בחומר הדברה קוטל הכל – את החלזונות והאויבים הטבעיים שלהם – וגם מזהם את הצמחים שאנשים אוכלים בסופו של דבר. עכשיו אנחנו בתהליך של מציאת פתרונות טבעיים יותר. אפשרות אחת, למשל, היא ללקט את החלזונות ידנית ולהשתמש בהם לדישון או כאוכל בבריכות דגים. אנחנו מתייעצים עם חקלאים צעירים ובוגרי בתי ספר לחקלאות, ומנסים ביחד רעיונות חדשים. לאחר שנבדוק כמה מהיוזמות, ניתן להם תמיכה בתהליך הזה עד שימשיכו בכוחות עצמם”, היא מספרת.
שטח הגידול של עבדל מונם אחמד שוקם בשנת 2016 על ידי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום. הוא ערך ניסוי בכדי להוכיח את ההשפעה החיובית של דשנים אורגניים על הקלת הבעיה של מליחות במי השקייה.
עד כמה החקלאות בעזה מסורתית?
“היא מסורתית, אבל לא בסיסית כמו בדרום סודן, שם ניתן למצוא חקלאים יושבים על הקרקע ומלקטים את היבול בעזרת הידיים”.
פרויקטים נוספים של אקו־סק בתחום החקלאות בעזה הם מציאת דרכים שונות לאיסוף מי גשמים ושמירתם בבריכות קטנות, או רכישת עצי שקד איכותיים במיוחד ממשתלה ישראלית, “אחד הפרויקטים הפופולריים ביותר שלנו”, אומרת אוירבש. סיפור הצלחה מרגש במיוחד, מבחינתה, התרחש לאחרונה, כשבתיווך הצלב האדום חקלאים פלסטינים קיבלו אישור לקצור עם ציוד מכני כבד את היבולים באזורים שנמצאים עד 100 מטר מגדר הגבול עם ישראל. “לפני כשמונה שנים אנשים לא יכלו להשתמש בציוד מכני כדי לקצור גם במרחק של 700 מטרים מהגדר. במהלך הקציר הענקנו מה שאנחנו קוראים לו ‘נוכחות מגוננת’. יידענו את כל הגורמים שאנחנו הולכים להיות במקום, איזה מכונות נביא ומתי. הקציר האחרון היה נהדר, לשמחת כל הצדדים. הדיאלוג שלנו עם הרשויות חסוי לחלוטין. אנחנו לא חושפים אף פעם את מה שנאמר בשיחות עם הצדדים לסכסוך, ולא את התוצאה. זו הסיבה להצלחה”.
ומה ההתרשמות שלך מהמצב בעזה?
“אנחנו קוראים לזה ‘משבר של תקווה’, מבחינה כלכלית. זה לא משבר הומניטרי רגיל כמו שיש עכשיו בדרום סודן, או כמו מקומות באפריקה שבהם אנשים גוועים ברעב. עם זאת, תנאי החיים בעזה מידרדרים מדי שנה מאחר שצמיחת הכלכלה לא עומדת בקצב הצמיחה של האוכלוסייה. מדי שנה העזרה החיצונית עולה, לאט לאט יש גם יותר כניסה של סחורות מישראל, ולמרות זאת, תנאי החיים נמצאים בירידה. כוח הקנייה יורד, האבטלה גדלה, במיוחד בקרב צעירים. לנשים צעירות בעלות השכלה גבוהה יש את הסיכוי הנמוך ביותר למצוא עבודה – שיעור האבטלה שלהן הוא כמעט 70%.
“זה ‘משבר של תקווה’ כי החיים יכולים להיראות כמעט נורמליים מהצד, אבל מדי שנה הם נעשים קשים יותר. במיוחד אם אתה הורה – אתה לא יודע מה הדור הצעיר יוכל לעשות, זאת הבעיה העיקרית. בניתוח הכלכלי של אקו־סק יש גם מסר של תקווה – לכלכלה ברצועת עזה יש הרבה פוטנציאל, היא גמישה מאוד וברגע שיש סימנים חיוביים, למשל, אם הגבולות נפתחים ויש יותר מעבר של סחורות ושירותים, אפשר באופן כמעט מיידי לראות צמיחה משמעותית בתמ”ג – ואת זה את לא תראי ברפובליקה המרכז אפריקאית, למשל”.