לנשים תפקיד חשוב בתחום הסיוע ההומניטרי. לרגל יום האישה הבינלאומי שחל השבוע, אנו מביאים כאן סדרת פורטרטים של נשים בוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) בישראל ובשטחים הכבושים – המספרות על תפקידן ועל הייחודיות של גישתן כנשים במתן סיוע הומניטרי.
ג’ואל נתנאל
תל-אביב, ישראל
ג’ואל נתנאל. עובדת בתכנית ביקורי משפחות המנוהלת על ידי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) עבור עצירים המוחזקים במתקני מעצר ישראליים.
“באמצעות בניית יחסי אמון עם הרשויות, כמו גם עם העצורים ועם משפחותיהם, הצלחתי לאפשר את קיומה של התכנית לביקורי משפחות באופן עקבי במשך 35 השנים האחרונות, מה שמעניק לי סיפוק עצום.
אני מאמינה שכאישה וכאם בעצמי, אני מיטיבה להבין את צרכיהן של אימהות לראות את יקיריהן.
מבחינתי, גברים ונשים שווים. תמיד נהגתי בהתאם, הן בחיי הפרטיים והן בחיי המקצועיים. אם את נוהגת כך, את יכולה ‘להיות השינוי שאת רוצה לראות בעולם'”.
עדוויה בילטג’י. צילום: Atta Jabr
חברון, הגדה המערבית
עדוויה בילטג’י, בת 33. אחראית על הגנה על אזרחים בחברון, הגדה המערבית.
“במסגרת עבודתי ההומניטרית, אני פוגשת אנשים החיים בתנאים קשים במיוחד. כאישה, מתאפשרת לי גישה לפגיעים ביותר. נדמה שקל להם יותר להיפתח בפניי. בכך, עולה בידי לזהות את הצרכים ההומניטריים שלהם ולתמוך בצרכים אלה ביתר הצלחה.
האנשים בקהילה שלי מכירים אותי בתור “אשת הצלב האדום”. בחברה שמרנית כמו זו שבחברון, אישה המובילה מענה הומניטרי מסמלת צעד נועז בכיוון שינוי. הדבר ממחיש בבירור שנשים מסוגלות לבצע את אותה העבודה שגברים עושים, להתחבר אל קהילות ולדאוג לצרכיהן”. גאה לגלות #אומץ_למען_שינוי.
מאהה סדאווי. צילום: Atta Jabr
ירושלים
מאהה סדאווי. מסייעת במשך 20 שנה בחידוש קשרי משפחה.
“כאשר אני ניגשת לטפל בתיק נתון כדי לעזור לאישה או לילד להתאחד עם משפחתם לאחר שנים של נתק, נוצר בינינו קשר מיוחד. אני מבינה את מצבם ואת הצורך הנואש שלהם במישהו שיאחז בידיהם ויגשים את חלומם לחבור שוב אל משפחתם. העבודה שלי אינה עבודה רגילה; זוהי עבודה מלב אל לב.
בזכות עבודתי, ילדיי רואים בי מודל לחיקוי. הם שבים ואומרים עד כמה הם גאים בי ובעבודה שאני עושה בסיוע לנזקקים.
הנשים בדור הנוכחי משכילות, מודעות לזכויותיהן, ואינן מפחדות להביע את דעתן. עלינו לקרוא תיגר על כל סטריאוטיפיזציה המגבילה אותנו או מצרה את צעדינו. האחריות לרדוף אחר חלומותינו היא שלנו”.
Amani Mohammad Taher Mahmoud. צילום: Atta Jabr
טולכרם
אמאני מוחמד טאהר מחמוד, בת 53. עובדת בתכנית ביקורי המשפחות, תכנית המנוהלת על ידי ה-ICRC עבור עצירים המוחזקים במתקני מעצר ישראליים.
“עבודתי ב-ICRC ב-28 השנים האחרונות הפכה אותי לידוענית מקומית. בעיר הולדתי השמרנית, יש כאלה בקהילה העשויים שלא לראות בעין יפה אישה העובדת בתחום ההומניטרי. את נדרשת להיות חזקה ולהוכיח את עצמך כל הזמן.
המשפחה שלי גאה בי על כל מה שעלה בידי לעשות ועל קריאת התיגר על הנורמות של חברתנו השמרנית.
העבודה ההומניטרית יכולה להיות מעיקה. אנשים פורקים לא פעם את הסבל, התסכול והעצב שלהם עליי ועל עמיתיי. התפקיד שלי הוא להקל במשהו מן הסבל על ידי הימצאותי שם, הקשבה ומתן סיוע במידת האפשר.
בתמורה לכך, יוצא לי לראות הרבה שמחה והתרגשות כאשר אימהות, אבות, רעיות וילדים זוכים לראות את יקיריהם. זה תמיד עושה לי את היום.
ע’אדה זיידאן. צילום: Rama Humeid/ICRC
עזה
ע’אדה זיידאן, בת 41. עובדת במערך בריאות הנפש בעזה.
“אני עובדת עבור ה-ICRC במסגרת תכנית לבריאות הנפש שהארגון מנהל בעזה, המתמקדת בקטועי גפיים”, אומרת ע’אדה.
היא מוסיפה: “העבודה ההומניטרית שחררה אותי מהפוליטיקה של הסכסוך המתמשך. אני עוזרת לכל מי שזקוק לי בלי קשר לדת, לתרבות, ללאום או לאמונה שלהם.
לנוכח האומללות הרבה כל כך שאני עדה לה, סדרי העדיפויות שלי בחיים השתנו. אני לא חיה יותר רק למעני ולמען משפחתי. יש לי תפקיד גדול בהרבה, והוא לעזור לאחרים.
בעלי וילדיי תומכים בי מאוד וגאים במה שאני עושה. בתי לומדת רפואה וחולמת להיות עובדת הומניטרית יום אחד.
אני שמחה וגאה להיות אישה. נשים צריכות להפסיק לראות את עצמן כקרבנות של מסורות או של החברה. עליהן לעמוד מנגד ולהאמין בכוחותיהן וביכולותיהן”. עליהן לגלות #אומץ_למען_שינוי.
נאנה אחמד ח’לילי. צילום: Atta Jabr
שכם
נאנה אחמד ח’לילי מסבה לאנשים אושר במסגרת תכנית ביקורי משפחות לעצירים המוחזקים במתקני מעצר ישראליים.
– “אני עובדת עם נשים פגיעות מאז שהתחלתי לעבוד מטעם ה-ICRC ב-1987. בתחום העיסוק שלי, נשים מעדיפות במקרים רבים לעבוד מול נשים אחרות, בין השאר מהסיבה שהן חשות יותר בנוח וחופשיות לדבר עמן על חששותיהן, אך גם בגלל הקלות הרבה יותר שבה נשים מתחברות לנשים אחרות בחברה שמרנית כמו שלנו.
עבודתי מאוד חשובה לי. היא מהווה חלק בלתי נפרד מהזהות שלי. מה שאני עושה מעצים ומשמעותי. העבודה בתחום ההומניטרי עיצבה אותי. היא גם השפיעה על החיים שלי ושל משפחתי. ילדיי מגלים אהדה רבה כלפי קרבנות ונזקקים.
הכבוד שאני מקבלת מהגברים והנשים שאני עובדת אתם מעצים. בהינתן להן ההזדמנות, נשים יכולות לשנות את העולם ולעשותו מקום טוב יותר. על מנת שזה יקרה, כל סוג של אלימות כלפי נשים חייבת להיפסק, ויש להמשיך לחתור לשוויון מלא בין המינים”.
סוהא מיסלה, רמאללה. צילום: Atta Jabr
רמאללה
סוהא מיסלה, בת 54. ראש משרד ה-ICRC ברמאללה.
“העבודה בתחום ההומניטרי השפיעה רבות על חיי ועל השקפת עולמי. היא גרמה לי לראות את הפן החיובי בכל דבר כמעט”, אומרת סוהא.
היא מוסיפה: “התחלתי לעבוד ב-ICRC כמזכירה לפני כ-33 שנים. כיום, אני גאה לעמוד בראש המשרד שלו ברמאללה. אומץ, יושרה וסבלנות היו מרכיבי מפתח לאורך הדרך.
אני סבורה כי נשים הן מנהיגות טבעיות. החיים בחברה פטריארכלית ללא ספק מקשים על נשים למצות את מלוא הפוטנציאל שלהן. לשמחתנו, קיים שינוי באופק ונשים מוצאות יותר ויותר הזדמנויות. עם זאת, הדרך עוד ארוכה.
על השינוי להתחיל מבפנים. הורים, ממשלות ומעסיקים צריכים כולם להטות שכם כדי להעצים נשים ולסלול את הדרך לעולם שוויוני יותר”.
קראו עוד בנושא:
אחת עשרה נשים אל מול מלחמה: תערוכה במוזיאון המלחמה האימפריאלי בלונדון
יום האישה הבינלאומי 2016: פורטרטים של נשים בעזה