נאום שנשא נשיא הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) בוועידה הבינלאומית לעניינים הומניטריים, שמתקיימת השבוע באיסטנבול

מכובדיי,

גבירותיי ורבותיי,

שמענו את המספרים, את הדילמות, את המחויבויות.

הרשו לי להציג בפניכם היבט נוסף של הדילמות. לפני כמה שבועות, הייתי אי-שם באזור כפרי של צפון אפגניסטן. עליכם לדמיין את ההרים בירוק כהה ובחום, את הבידוד, את התחושה שמתעוררת כאשר נוסעים שעות מבלי לראות נפש חיה. אין קווי חשמל החותכים את הנוף הכפרי, אין ערים, ובוודאי לא רשת סלולרית דור 4.

באחד מאותם כפרים נידחים, שוחחתי עם כמה מזקני הכפר. הם סיפרו לי על פחדיהם: הפחד שהלחימה תחזור שוב אל הכפר שלהם, הפחד מפני פגיעה במשפחותיהם. הם סיפרו לי על הבעיות שלהם: היעדר תעסוקה, היעדר בתי ספר לילדיהם. הם סיפרו לי כיצד משפחות מורחבות מתכנסות יחד כדי להחליט מי יעזוב, ולאן, כדי להרוויח כסף בחו”ל עבור המשפחה כולה. מצוקה כלכלית היא אחת מבין ההשפעות העקיפות הרבות של מלחמה.

יום קודם לכן, בג’לאלבד, פגשתי כמה אנשים שנעקרו, מספר פעמים, על פני יותר מעשרים שנה, תמיד בתוך אפגניסטן, בגלל לחימה והעדר ביטחון. עשרים שנה, אבל הם לא יוותרו על המקום שהם קוראים לו הבית.

המציאות היא שאף אחד – אף לא אדם אחד – עוזב מאחור את ביתו, את משפחתו, את כל חייו על סמך גחמה. אנשים בורחים מסיבה מסוימת, וכל עוד הסיבות האלה לא נעלמות, הם ימשיכו לברוח.

זוהי הסיבה שבגללה הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) פועל בתוך מדינות המצויות במצב מלחמה: שכן, כל עוד מתקיימים תנאי היסוד הבסיסיים ביותר לחיים בכבוד – בתי חולים, בתי ספר, מקומות עבודה, מזון, מים, מחסה – רוב רובם של האנשים יעדיפו להישאר במקום שבו הם חשים בבית.

מסיבה זו, קיצוץ בסיוע לאזורי המוצא שמהם אנשים נעקרים לטובת מימון שירותי קליטה לפליטים במדינות יעד לא יעבוד. ככל שנסייע פחות באזורי סכסוך, כך יבואו יותר אנשים.

מסיבה זו, רטוריקה תוקפנית אינה מרתיעה אנשים מלחצות גבולות – למרות שפליטים הם מיעוט בקרב הנעקרים בכוח. כולנו יודעים שרובם המכריע של בני האדם מחפשים ביטחון במדינות שלהם.

אין להעמיד פגיעוּת כנגד זכויות מתוך מחשבה מוטעית שמעמד הוא חזות הכול במסגרת החיפוש אחר חיים בכבוד.

לתקוע אנשים במחנות זה לא פתרון. עלינו להעניק להם את היכולת וההזדמנות לנהל חיים נורמליים בהקדם האפשרי. על מדינות לעמוד בחובות המשפטיות שלהן ולדאוג לזמינותם של משאבים בהתאם לצרכים הדרמטיים הקיימים. על ממשלות לפעול יחד עם עסקים כדי לספק חינוך, מקומות עבודה וביטחון עבור פליטים ועבור מקומיים. כך אנו הופכים אתגרים להזדמנויות עבור יחידים, חברות ומדינות.

העברה כפויה היא חרפה. כיבוד רב יותר של המשפט ההומניטרי הבינלאומי ודיני פליטים, של אמנות ג’נבה ואמנת קמפלה בפרט, יקהה מקצת מן הסבל הגרוע ביותר.

כיבוד המשפט ההומניטרי הבינלאומי, הענקת סיוע לבני אדם במקום הימצאותם ובהתאם לצרכיהם, מתן הגנה לאלה שבורחים ופתרונות מעשיים לאלה שמתיישבים במקומות אחרים – זוהי הדרך שבה אנו חייבים להתמודד עם העברה כפויה.

ואולם ביסודו של דבר, הצלחה אמתית תהיה מותנית ביכולת לפתור את הדינמיקה שבבסיס סכסוכים – ובסופו של דבר – להשכין שלום שלום.

תודה לכם.

לאתר האינטרנט של הועידה הבינלאומית לעניינים הומניטריים