פורטרטים של נשים בעזה

אנו ממשיכים לציין את יום האשה הבינלאומי. הפעם, עם סדרת תמונות של הצלמת סמאר אבו-אלוף, המציגה פורטרטים של נשים בסביבתה הקרובה, בעזה.

הנשים מצולמות כשלראשן זרים הקלועים מענפי עץ השקד. לשאלתנו מדוע, הסבירה סמאר: “אלה הם הצמחים הראשונים שמלבלבים, המסמלים את סוף החורף והקושי… הם מייצגים אומץ, הם הפרחים הראשונים (אחרי החורף) שרואים בכל המזרח התיכון”.

פאטֶן אבו סֶרְדאנה. צילום: סמאר אבו-אלוף

פאטֶן אבו סֶרְדאנה, בת 30. מהנדסת מחשבים, מפעילת קשר של ה-ICRC.

כאישה בעזה, יש הרבה דברים שאין באפשרותי לעשות. אני אוהבת לנסוע ולגלות מקומות ותרבויות חדשים, אך תושבי עזה אינם יכולים לנוע או לנסוע בגלל המגבלות הנכפות עלינו. אחת הסיבות לכך שאני שמחה לעבוד עבור ה-ICRC היא שהדבר אפשר לי לצאת מעזה בפעם הראשונה כדי להשתתף בקורסים.

הייתי רוצה לומר לנשות העולם שנשים בעזה הן יצירתיות ובעלות רמת השכלה טובה. אנחנו לא צרות אופקים. אם אתן רוצות להכיר אותנו טוב יותר, בואו לבקר אותנו בעזה!

פטמה אבו מוסא, בת 26. צילום: סמאר אבו-אלוף

פטמה אבו מוסא, בת 26. נשואה, ילדה לאחרונה את התינוק הראשון שלה. אחות בבית החולים האירופי, ח’אן יונס.

נשים בפלסטין חזקות כיוון שהן מתמודדות עם אתגרים יומיומיים. אני מרגישה שאני מיוחדת ושונה. מגיל צעיר, היה עלינו להיאבק כדי ללכת בעקבות חלומותינו למרות הסגר [על עזה] והמלחמות שעברנו.

חיבא אל-חאיק. צילום: סמאר אבו-אלוף

חיבא אל-חאיק, בת 21. לומדת אנגלית. הקימה את מועדון הדיבייט הראשון ברצועת עזה.

להיות אישה בעזה הוא הדבר הקשה ביותר וגם היפה ביותר. הקשה ביותר, כי הוא מחייב אותי להוכיח את עצמי, שכן אני בשנות העשרים המוקדמות לחיי ועדיין נתפסת כ”צעירה”. היפה ביותר, כי אני אוהבת מאוד להיות בסביבה המאתגרת אותי. גם אם זה יכול לפעמים להיות מתיש.

נאדרה אבו עוֹויימר. צילום: סמאר אבו-אלוף

נאדרה אבו עוֹויימר, בת 35. נשואה עם חמישה ילדים. בגיל 28, במהלך הריון, אובחן אצלה סרטן שד.

חיכיתי עד שילדתי את התינוק שלי, ואז התחלתי מיד את הטיפול. שנה לאחר שסיימתי את הטיפול שעברתי נגד הסרטן, נסעתי לירדן לסריקה, ותודה לאל – הכול היה נקי. לאחר ההתאוששות שלי, התחלתי ללמוד באוניברסיטה, וקיבלתי את התואר שלי ב-2013. הייתי גאה בנחישות שלי להתמיד בלימודיי למרות שרבים סביבי ייעצו לי נגד זה. התעלמתי מהם והשגתי את התואר. זה שינה את האישיות שלי, והעניק לי את הביטחון לקבל באופן עצמאי החלטות לגביי ולגבי המשפחה שלי.

חנאן לוֹזוֹן. צילום: סמאר אבו-אלוף

חנאן לוֹזוֹן, בת 41. מנהלת התקשורת ויחסי הציבור של ארגון הסהר האדום הפלסטיני (PRCS) זה 16 שנים.

מה שעבר על עזה הוא בלתי נסבל; אני בספק אם אנשים כלשהם או מקום כלשהו בעולם מסוגלים לסבול חיים בתנאים של מלחמות מתמשכות וסגר. כל דבר קטן שאת רוצה לעשות או להשיג מחייב מאמץ מיוחד, ואת סובלת כדי להשיגו, בעוד שבמקומות אחרים ברחבי העולם, אנשים עושים אותם בקלות מבלי לתת על כך את הדעת. אבל לא הכול בעזה גרוע. עדיין יש לנו תקווה ופוטנציאל לעשות יותר. אולי תופתעי לגלות ש-300 נשים פעילות בארגון הסהר האדום הפלסטיני.
הדאגה הגדולה ביותר שלי היא שהמצב בעזה עלול להישאר כמות שהוא. אם כך יקרה, המצב למעשה יחמיר.

נאהד אבו שבאכ. צילום: סמאר אבו-אלוף

נאהד אבו שבאכ, בת 43. נשואה עם ארבעה ילדים. הייתה יועצת שטח בתחום החקלאות מטעם ה-ICRC במשך שנתיים וחצי.

עבדתי עם חקלאים במשך 17 שנים. רגע הגאווה שלי היה כאשר חילקנו זרעי חיטה אחרי המלחמה של 2014 ועודדנו חקלאים במזרח רצועת עזה לזרוע את הזרעים ולעבד את אדמתם. כאשר ביקרנו בה לאחר מכן וראינו את השדות הירוקים במו עינינו ואת השמחה על פניהם של החקלאים, שכחתי את כל הלחץ ואת שעות העבודה הארוכות.
הדאגה הגדולה ביותר שלי היא העדר הביטחון וחוסר הוודאות. כאן בעזה, אי אפשר לדבר על תכנית חומש, למשל. אם אשאל חקלאי על תכניותיו, הוא יענה: “אני לא יכול אפילו לעשות תכניות למחר!”

שאיְמאעה אל-מוּעמר. צילום: סמאר אבו אלוף

שאיְמאעה אל-מוּעמר, בת 27. ממונה על בריאות של ה-ICRC בח’אן יונס.

הרגע המאושר ביותר שלי היה סיום הלימודים וקבלת התואר במכללה שאהבתי. הרגשתי שהשגתי משהו וכי, מאותו רגע ואילך, אהיה מסוגלת לפרנס את עצמי. אני גאה על כך שאני עוסקת בעבודה הומניטרית. בעוד עשר שנים, אני רואה את עצמי נשואה עם ילדים, ומחנכת אותם להיות חזקים.

סַלְווה סרוּר פאדֶל. צילום: סמאר אבו-אלוף

סַלְווה סרוּר פאדֶל. בעלת גן ילדים ונהגת אוטובוס הסעות לתלמידים.

התחלתי לנהוג את האוטובוס לפני ארבע שנים בעקבות תלונות שהגיעו מהורי הילדים על הנהגים שהעסקתי בזמנו. אז קניתי אוטובוס והתחלתי לאסוף את הילדים בעצמי. זה היה מאתגר בהתחלה, כי אנשים היו מופתעים. הם נעצו בי עיניים או הרימו גבה, אבל פשוט התעלמתי מהם והמשכתי לנהוג. הרבה פעמים נדמה שגברים פלסטיניים עיקשים ולא מבינים, אבל בפועל הם תמיד עוזרים ותומכים. מאחר שהייתי נהגת האוטובוס היחידה בעזה, הם היו מאפשרים לי לעבור לראש התור כאשר קניתי סולר, מתוך כבוד, כי אני אישה.

סיהאם אל-אסר. צילום: סמאר אבו-אלוף

סיהאם אל-אסר, בת 54, מנוסייראת. נשואה עם שבעה ילדים, ואם הבית של משרד ה-ICRC בעזה במשך עשר שנים.

התנאים בעזה קשים ביותר. זה כמו לגור בבית כלא; אנחנו אף פעם לא יודעים אם מעברי הגבול יהיו פתוחים או סגורים, ישנן הפסקות תכופות באספקת הגז והחשמל, ושיעור האבטלה גבוה. אני המפרנסת הראשית עבור שלוש משפחות, והעבודה שלי מאפשרת לי לעזור לילדים שלי. ילדיי וההצלחה שלהם הם מקור הגאווה שלי.

רֶפקא אבו נאחל. צילום: סמאר אבו-אלוף

רֶפקא אבו נאחל, בת 61. סבתא. בעלה מת תשעה חודשים לאחר שנישאו. היא הייתה בת 19. הבן היה בן שבועיים.

ניגשתי לבחינות לקבלת תעודת גמר תיכון במקביל לבני, 28 שנים לאחר שעזבתי את בית הספר. אני קיבלתי את התעודה שלי, אבל הוא לא קיבל את שלו – והיה עליו להגיש בקשה חוזרת שנה לאחר מכן. ברגע שהתעודה הייתה בידי, הצלחתי להשיג עבודה כעוזרת למנהל בית ספר.

לא היה קל לגדל ילד בלי אב, אבל הצלחתי ואני גאה שגידלתי בן טוב. הרגע המאושר ביותר עבורי היה כאשר לבני נולד בן משלו. בתור בן יחיד, הוא היה לבד עד אז. אני מקווה שלנכד שלי יהיה אח או אחות.

עאישה איבראהים. צילום: סמאר אבו-אלוף

עאישה איבראהים, בת 35. נפחית, נשואה עם שבעה ילדים.

נפחות היא מקצוע לא קל ומעייף, אבל אני שמחה שאני עוזרת לבעלי לפרנס את ילדינו. אני מייצרת פרטים קטנים ומוכרת את המוצרים שלנו בשוק. ישנן הפסקות חשמל תכופות וקשה להשיג גז, מה שמקשה עוד יותר על העבודה.

בּסְמה א-נג’אר. צילום: סמאר אבו-אלוף

בּסְמה א-נג’אר, בת 44. חקלאית, נשואה עם שישה ילדים.

האדמה של בעלי נחרבה ב-2008. הפסדיו הסתכמו בעשרות אלפי דולרים. אז במקום לשכור עובדים שיעזרו עם הקציר, אנחנו בני המשפחה קצרנו את הגידולים בעצמנו. זה חסך לנו הרבה כסף, אבל מדובר היה באתגר אדיר עבורנו. אני מאוד אוהבת לאפות, אז התחלתי להשתמש בגידולים שלנו, כמו תרד וחיטה, להכנת מאפים למכירה. העניין נחל הצלחה, ועכשיו אני מקבלת הזמנות לאירועים גדולים. אני גאה במחמאות הרבות שאני מקבלת על המוצרים שלי.

אודות הצלמת

סמאר אבו אלוף, בת 31, נשואה ואם לארבעה ילדים בני 2 עד 13. שנים לאחר שנישאה, היא חזרה לספסל הלימודים ולמדה קריינות טלוויזיה. כיום, היא צלמת עצמאית, המסקרת אירועים בעזה ומספרת את סיפורי תושביה.

בעוד עשור, אני רואה את עצמי כצלמת ידועה, בעלת הישגים בינלאומיים. אני רוצה להיות מסוגלת להגיע להישג ייחודי במקצוע הזה ולהיות האישה הצלמת הראשונה שמגיעה אליו”.