טור שפורסם לאחרונה בג’רוזלם פוסט מעלה שאלה רבת תוקף זו, ומכתיר פרויקט זה כ”חסר תועלת”, “נאיבי”, “לוקה בקוצר ראייה” ואף (היכונו…) “אטום מבחינה מוסרית”.
מאלף להיווכח באיזו מידת דיוק משקף הנאמר לעיל את הביקורת הנמתחת בוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) על ידי “הצד השני”. בעת שהשתתף בכנס, שנערך לאחרונה עם Think Tank ישראלי, נשאל ה-ICRC על ידי כלי תקשורת אחר “מדוע ה-ICRC מסייע להגן על פשעי מלחמה ישראליים?” כל כך צפוי, כל כך מוטעה.
ראשית, מספר תזכורים בסיסיים:צוות
- ה-ICRC הוא ארגון נייטרלי. אין אנו נוטלים צד, ואיננו נדרשים לַסיבות לסכסוך המזוין. אנו מבינים עד כמה קשה למי שנפגע מכך באופן אישי לקבל זאת. אך על מנת שעבודה הומניטרית תהיה באמת ובתמים אפקטיבית עבור כל הצדדים, יש להקפיד הקפדה יתירה על הפרדה בינה לבין השקפות וסדרי-יום שהוקנו להם אופי פוליטי.
- ה-ICRC עצמאי. הוא אינו קשור למדינה, לא לאו”ם ולא לכל ישות אחרת, והינו הארגון היחיד הפטור ממתן עדות בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי.
לנוחות הקוראים שזמנם אינו בידם, להלן התשובה הקצרה לשאלה מדוע אנו פונים לכל הצדדים לסכסוך, כולל קבוצות חמושות שאינן מדינתיות, ופועלים עימם:
- זה מצליח (לא תמיד, לא במידה שהיינו רוצים, אבל זה מצליח).
- זה הדבר הנכון לעשותו (בכפוף לכך שאי אילו תנאים יתקיימו).
המשפט ההומניטרי הבינלאומי – הידוע גם כדיני המלחמה – אינו סתם אות מתה. הוא מציל חיים, אם מכבדים את הוראותיו. עבודתנו מורכבת מההפצה וההסברה לכל הנוגעים בדבר של החוק, והרבה מעבר לו. באופן חסוי פונים אנו לכל הצדדים כי יכבדו את החוק, בשדה הקרב, הנמצא לעתים קרובות מדי בלב עיר, והומה אזרחים.
לנוחות הקוראים המתעניינים בנושא, להלן מספר נקודות מפתח להבנת השאלות מדוע וכיצד אנו עושים זאת:
זה מצליח
כן, באמת. פעולתנו משפיעה על אופן הגדרתן של מדיניויות צבאיות ועל דרך ניהולם של מבצעים מזוינים, במישור המקומי ובזה הגלובלי. כך במקרה של כוחות מזוינים מדינתיים, והוא הדין גם במקרה של קבוצות חמושות מכל הסוגים, אלה הפועלות בג’ונגלים, במדבריות ובערים.
המדובר בדברים פשוטים: אל תהרגו אויב השבוי בידיכם והעניקו לו יחס טוב. אל תרעילו את מי השתייה. הגנו על נשים מהטרדות במחסומים שלכם. תנו לאמבולנס לחצות מעבר לקווים – אל תירו עליהם ואל תעשו בהם שימוש לרעה למטרות צבאיות. ודברים פשוטים פחות: הפסיקו התקפות חסרות הבחנה והתקפות שפגיעתן בלתי מידתית בכלל האוכלוסייה. הנפיקו הוראות כדי שאזרחים לא יִיקַלעו לירי.
אין אנו מלמדים “נימוסי שולחן לאנשי טליבאן” כפי שנאמר בטור. גם איננו מלמדים שלום, לא דמוקרטיה ולא זכויות סוציאליות ואזרחיות. לא את הטליבאן, לא את צה”ל, לא את הצבא הסודני, ואף לא את כוחות ארה”ב, לצורך העניין. אבל אנחנו בהחלט מיידעים אותם על כללי המלחמה ופועלים עמם בדבר דרכים לכיבודם.
בדומה לכך, איננו תומכים בתיוג “טרור” בידי ישויות פוליטיות. נייטרליות פירושה גם להכיר בכך שמחבל בתפישתו של האחד הינו לוחם חירות עבור האחר. כיום, במרבית הסכסוכים מעורבת קבוצת חמושים אחת לפחות שאינה מדינתית. אם אנחנו לא נפעל להכשרתם במשפט ההומניטרי הבינלאומי ולקידום הציות להוראותיו, מי יעשה זאת? אין אף אחד, לא באפגניסטן, לא בתימן ולא במאלי, שיכול לעשות זאת באותו אופן שבו פועל ה-ICRC. יתר על כן, מעניין לצד האשמתו במעורבות עם “הצד הלא נכון”, מואשם ה-ICRC מעשה שגרה גם בכך שאינו עושה די “בצד האחר”. מלבד הסתירה שבדבר, יש בכך התעלמות מכל העבודה, פומבית או חסויה, שעושה ה-ICRC (בין היתר, עבור כל הנעדרים) בשני הצדדים.
כן, זה עובד. דוגמה אחת: בשנת 2011, פרסמה הנהגת תנועת הטליבאן התחייבות ברורה שלא לעשות שימוש לרעה במתקני רפואה ואמבולנסים, כאמצעי לחימה, שימוש שהוא בבחינת מעילה באמון. התוצאה היתה צמצום היקף השימוש לרעה באמבולנסים (והצד השני אף פעל בהנחה שאלה הם פני הדברים), וכתוצאה מכך שופרה מוגנוּתם של מתקני וצוותי רפואה. כעת, אזרחים ולוחמים פצועים וחולים מצליחים לעבור קווי חזית, כל השבויים מדוּוָחים וממשפחותיהם נחסכת אי הידיעה. אזרחים זוכים להגנה ולסיוע. משפחות מתאחדות מחדש כתוצאה מפעילות דיסקרטית וייחודית זו של ה-ICRC. מרבית הדברים קורים מאחורי הקלעים, אך הם קורים.
האם פעולות זו טובה דיה? בהחלט לא – לו היתה כזו, היו המלחמות הרבה פחות זוועתיות ממה שאנו עדים לו מדי יום. אין בכך כדי לתקן, מעשה קסמים, את אי האנושיות במלחמה, אך זה עוזר לאנשים רבים מספור. זו בדיוק הסיבה לכך שנציגי ה-ICRC ממשיכים, בכל רחבי העולם, לנסות לשכנע מי שהכוח והנשק בידיהם לשקול ביתר אחריות את ההכרח הצבאי כנגד הפגיעה באזרחים.
זהו שדה קרב מקומי, אך גם גלובלי: החזית מצויה בכל מקום, מפריז עד בגדד, מחלבּ עד פשאוואר וממדבר הסאהל ועד יערות אסיה. הוא מתנהל במרחב הקיברנטי ובכלי התקשורת המרכזיים. מה שקורה בעזה – או בכל מקום אחר – לא נשאר בעזה, ונוגע לכולנו.
הדבר הנכון לעשותו
הפעילות ההומניטרית חשופה לבעיות אתיות של ממש. ואולם, פרשנים אינם רואים אותם לעתים קרובות, או שהם נדרשים לסוגיה הלא-נכונה. לדוגמה, רבים רואים כ”שגיאה” את עצם התיאום, הקישור ושיתוף הפעולה עם צד לסכסוך (ובהקשר המקומי תנועת החמס וגדודי עז א-דין אל קסאם, או – בכפוף למיקום – ישראל וצה”ל), משום שנאמר כי “הדבר נותן לאותו צד לגיטימציה, ומעורבוּת עמו בנושאים הומניטריים מסייעת לו להתחמק מאחריות לפשעי מלחמה באצטלת התנהגות נאותה”. למרות שאמנות ג’נבה קובעות כי התנהגות בהתאם לערכים הומניטריים של קבוצה מזוינת אינה משַווָה לה לגיטימציה פוליטית, בַּמציאות, הכל יודעים כי הדבר ישמש למירוק המוניטין. האם זה דבר רע? אם זה מיתּרגם לשיפור כיבוד החוק, צמצום השימוש לרעה ופחות פגיעות – זה טוב. יחד עם זאת, האם תמיד נכון, נניח, לארגן סדנה בנושא המשפט ההומניטרי הבינלאומי עם כל קבוצה פוליטית וצבאית? התשובה היא: לא.
אם צד אינו נוקט כל פעולה מתקנת, או גרוע מכך, אם הדבר משמש לו להנצחת או החרפת השימוש לרעה והפגיעות, זה עלול בהחלט להיות הדבר השגוי והבלתי אחראי לעשותו. במקרה מעין זה, נחזור ונשקול את ההחלטה, ולא נשמש עלה תאנה או שותפים לדבר עבירה.
בסביבה מקוטבת זו, צדדים מנוגדים עושים כל מאמץ להאשים את הצד השני בכל עבירה בעבר על הוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי. כאן, תרומתו של ה-ICRC היא עבודתו הייחודית עם הצדדים בשאלה מה ניתן לעשות למניעת עבירות עתידיות. בקיץ שעבר, במהלך ולאחרי המלחמה בין ישראל לעזה, על המחיר האנושי הבלתי מתקבל ששולם בגינהּ, ביצע ה-ICRC, תוך כדי מתן סיוע נחוץ ביותר בשטח, הערכה עצמאית לגבי אופן ניהול הלחימה. הארגון הפיק ביחס למציאות בשטח שני דוחות נפרדים וחסויים. הגברנו מעורבותנו עם שני הצדדים על מנת לבחון את הצעדים הריאליסטיים שעל כל צד לנקוט כדי למנוע טרגדיה כזו בעתיד. אם הצדדים באמת רציניים בנושא, הם יכולים לחולל שינוי. תפקידנו הוא לומר להם שעליהם לשעות כן – ולעודדם בכיוון זה.
האם אנו משווים בין אלה לבין האחרים, מוסרית או פוליטית? ברור שלא. אנו אף “לא מתמודדים עם הזכות להגן על עצמנו כנגד הזכות להתנגד”. ה-ICRC נייטרלי, זוכרים?
דרכנו מכתיבה מעורבות לחיוב עם כל הצדדים לסכסוך, יהיו מי שיהיו, והיכן שלא יהיו – כל עוד הדבר מהווה את האינטרס האולטימטיבי של הנפגעים במלחמה. לידם, בקרב ההריסות, בתוך הדם, הדמע והזעם.
אנו משאירים לאחרים את משחקי הטלות האשמה והפניית האצבע המאשימה.
ז’אק דה מאיו, ראש המשלחת, הוועד הינלאומי של הצלב האדום, ישראל והשטחים הכבושים.