גבירותי ורבותי,

ברוכים הבאים לכנס המכון למחקרי בטחון לאומי והוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ה-ICRC) בנושא "אתגרי לחימה באזורים צפופי אוכלוסין", האירוע השלישי המאורגן על ידינו שוב במשותף השנה. חילופים קודמים בינינו ניחנו בזווית משפטית חזקה, הבה נקווה כי נוכל להיבנות מהם ולהתמקד בקווי מדיניות, דוקטרינות פתיחה באש ודפוסי פעולה מבצעיים מיטביים.

במעמד זה אמנה שתי נקודות עיקריות:

– פעילות עם כל הצדדים לסכסוך: הכרח או שותפות לדבר עבירה?

– האם המשפט ההומניטרי הבינלאומי עדיין רלבנטי, לנוכח מה שאנו רואים בלחימה בת ימינו ואלימות מזוינת?

פעילות עם הצדדים, הכרח או שותפות לדבר עבירה?

ובכן, תחילה, שוב ברוכים הבאים – לאירוע הציבורי העדין והשנוי במחלוקת ביותר שמשלחת ה-ICRC בישראל ובשטחים הכבושים ארגנה אי פעם.

מדוע עדין? המלחמה האחרונה בתוך עזה וסביבה בדיוק מאחורינו, ועדיין אתנו. ה-ICRC, שנכח בשטח במהלך המלחמה ולאחריה, רכש כעת – באמצעות הערכה שבצע בהתבסס על המצב בשטח במהלך המלחמה ואחריה – ידע והבנה משמעותיים של הדינמיקה, העובדות, וההשפעות של סכסוך-גבה-עצימות זה בקיץ האחרון. פרספקטיבה ייחודית זו מזינה דיאלוג, חסוי בהחלט, בין ה-ICRC לבין הצדדים לסכסוך זה, בשני העברים. (דרך אגב, ה-ICRC אינו חולק אף ממצא עובדתי שלו עם מגוון  הליכי ובדיקות הנשיאה באחריות חוקית שננקטו ע"י האום או ארגונים לא ממשלתיים, או כל גוף אחר). ועדיין, הנה אנחנו, באירוע ציבורי, מתמקדים במה שאפשר כי הוא הפן האחד המורכב והחשוב ביותר של ניהול מבצעים מזוינים בהקשרנו, במקומותינו – פן הלוחמה הא-סימטרית.

מדוע שנוי במחלוקת? ה-ICRC עמד תחת הרבה יותר קריאות ולחץ שלא להשתתף באירוע זה, מאשר הקולות המעודדים ליטול בו חלק. הידעתם שקיימת אפילו עצומה מקוונת? מאז האביב האחרון, עצומה התובעת את ביטולו של אירוע זה. ולשונה: "לא ניתן לראות בהשתתפות ה-ICRC והמכון למחקרי בטחון לאומי יחד, אלא צורה של מתן הגנה בינלאומית ומשפטית לפשעי המלחמה של ישראל נגד הפלסטינים".

סוג זה של לחץ מוכר לנו. הוא משקף תפישות שגויות נפוצות של הפעילות ההומניטרית. לעיתים קרובות מבקרים את ה-ICRC  על כך שהוא פועל עם גורמים שאינם מדינות כגון חמאס, או הטליבן, או ארגון הפארק או ארגון הנמרים הטמיליים וכו' משום שהדבר נתפש כ"מתן מהימנות פוליטית ולגיטימציה ל(בדרך כלל)טרוריסטים. הניטרליות שלכם מהווה שותפות לדבר עבירה." ובכן, המשפט ההומניטרי הבינלאומי קובע במפורש כי לא ניתן לפרש פעילות הומניטרית כנה ומבוססת עקרונות כמאמץ פוליטי – ולפיכך אין להפריעה בגין שיקולים פוליטיים.

בקורת נוספת המתייחסת לפנייתנו לצדדים לסכסוך – בין אם מדינה ובין אם לאו – באה לידי ביטוי, בהיקף חוצה קווים, באמצעות סרקזם ואי אמון, בעניין הידברותנו גם עם 'הצד השני'. "בחייך, איך אתה מאמין שהם בכנות מוכנים 'לצמצם את כמות הנפגעים האזרחיים'? להם יש תפישה אחרת של חיי אדם. הם משתמשים בנפגעים שלהם בלחימה.  אתה לא רואה את העובדות? ואתה לא רואה כיצד הם מתמרנים אתכם ואת המשפט ההומניטרי הבינלאומי?"

השאלה המוצלחת היא אם כן: האם זה עובד? הבה אספר לכם אנקדוטה: אפריל 2011, אמבולנס שימש לביצוע התקפה על תחנת משטרה בקנדהאר, אפגניסטן. מספר ימים לאחר מכן הודה ארגון האמירות האסלמית של אפגניסטן (ארגון טליבני מהזרם המרכזי) בפומבי בעובדות  והכריז כי הדבר לא יקרה שנית. האיסור על שיטת לחימה בוגדנית זו, שהיתה בעצם בנאלית למדי במחוז קרבות זה, שולב בדוקטרינה הצבאית של הטליבן. ה-ICRC מילא תפקיד משמעותי במקרה הזה, ובמקרים רבים אחרים שעסקו באמצעי ושיטות הלחימה הננקטים על ידי  גורמים שאינם מדינות, בכל היבשות, לרבות רבים המתויגים כ"טרוריסטים". הבעיה היא שאיננו יכולים באמת להתהדר בזה, משום שמרבית הדברים שמאחורי הקלעים – ובכן, הם חייבים להישאר מאחורי הקלעים. זו הדרך שבה אנחנו, ה-ICRC, יכולים להשיג את התוצאות המיטביות, לא בהכרח האידאליות,  אבל בהחלט משמעותיות.

אנו מתמודדים גם עם בקורת על כך שלכאורה "לא עולה בידנו לטפל בסוגיה עם מי שבאמת אחראים לה", "שאנחנו מניחים להם להתחמק מנשיאה באחריות"  ואף "מעניקים פרס לדוקטרינות טרוריסטיות(או ג'נוסידיות)". יהיה אשר יהיה, שתיקה פומבית אין פירושה ישיבה בחיבוק ידיים, לפחות לא מצדנו, סימכו עלינו בעניין זה.

אורחים יקרים, בקורת מעין זו היא דבר מובן ואנחנו לא מקלים בה ראש. העובדה שאנו כאן היום מראה כי ה-ICRC בחר להגיב לכך. מה מנחה את החלטתנו? האינטרס המיטבי של האנשים שעליהם המלחמה משפיעה. אם אנחנו מסוגלים לגרום לשינוי על ידי פעילות עם מי שיש להם שליטה בהם – אליהם נפנה. כמו כן, אנו יודעים היטב כי בעיות הומניטריות מתקיימות בסביבה טעונה פוליטית, כך שמוטב להתמודד עם זה מאשר להתנהל בבדידות מזהרת. אין אנו מאלה שרק אוחזים בעט. אנו חוצים קווים, ולוחצים ידיים עם כולם. אנחנו ה-ICRC.

אנו כאן היום כדי לסייע בעיצובו של דיון חשוב, משום שהוטל עלינו לעשות כך, ומכיוון שאנו חושבים שזה יותר קונסטרוקטיבי לעסוק בדיאלוג ולקיימו מאשר להחרימו. אנו מודעים עד כאב לכך שכל צד לסכסוך נוטה באופן טבעי לתמרן את הגורם ההומניטרי. שדה הקרב רחב יותר ממימדיו הפיסיים – זהו במידה רבה מאוד גם קרב של תפישות.

ואולם, הבה נבהיר את הדברים: ה-ICRC לא ישמש עלה תאנה. זו הסיבה לכך שפעילותנו, אצל מי שלא יהיה, תלויה שוב בשאלה האם זה מוביל לתוצאות מוחשיות כלשהן או לא.

ומספר מילים על 'סטנדרטים כפולים'. עוד דבר בקורת שאנו מתמודדים אתו מדי יום בישראל הוא הטענה שאל ל- ICRC להימנות עם הגורמים המזינים באופן בלתי פרופורציונאלי ו'מוטה' את סריקת הביקורת הקפדנית ואת ההאשמות מטעם הקהילה הבינלאומית נגד ישראל. בין יתר הגורמים, משמש גם ה-ICRC  ככלי למטרות פוליטיות, ואף גרוע מכך, ה-ICRC מוחל ליריב המשתמש בשיטות טרור ואף תומך בו אפקטיבית.

אנו מבינים מניין זה מגיע. נציגי ה-ICRC פרוסים בימים אלה ונאבקים במקומות קשים רבים, שהמחיר האנושי בהם, במונחים כמותיים ולעיתים איכותיים, כבד בהרבה מהמחיר בישראל/פלסטין, ובכל זאת אינו מייצר ולו חלק קטן מהביקורת הדקדקנית ותשומת הלב לכאן. בתור ה-ICRC, עלינו לעסוק ביותר נפגעים במהלך שבוע ב"סכסוך נשכח כלשהו" מאשר בשנה תמימה כאן, אז איך אנחנו יכולים להצדיק את האנרגיה והמשאבים שאנו מקדישים כאן?

לא, אין לנו אובססיה לגבי ישראל ופלסטינה, וכן, אנו מכוונים כאן לסטנדרטים גבוהים למדי. המפגרים מאחור הם יתר הגורמים, בין אם מדינות ובין אם לאו, במקומות אחרים. ראשית, כאן חלה אמנת ג'נבה הרביעית (לעומת "זכות היזמה" הפשוטה יותר במרביתם של יתר הסכסוכים הלא-קונבנציונאליים). שנית, יש לנו גישה מועדפת לאנשים ולמקומות כאן, והודות לה גם ניכרים הישגינו, על בסיס יומיומי. שלישית, המצב ההומניטרי דורש זאת. המוגנים על ידי המשפט ההומניטרי הבינלאומי זכאים למיטב שבידנו להציע. זה מי שאנחנו ואלה הדברים שאנו נאבקים למענם.

ומה האלטרנטיבה? לצמצם את הפעילות שלנו מפני ש"המצב גרוע יותר, גרוע בהרבה, בשאר המקומות?" לא. מצטער. יש פה הרבה מה לעשות. העניין הוא שרלטיביזם לא ייקח אותנו לשום מקום טוב: זה פותח פתח ל'הדדיות', המהווה יותר מסתם 'עין תחת עין'. זה מרמז לעיתים קרובות על משהו כמו: "איננו יכולים או איננו רוצים לציית לכללים שהיריב שלנו מפר". עמדה 'שאננה ועוסקת בנקיון כפיים עצמי' מעין זו… אינה קונסטרוקטיבית, בלשון המעטה.

יש להציב את כיבוד האזרחים ומי שלא נלחמים בלב ההחלטות הפוליטיות והצבאיות: זהו הציווי המוסרי המוטל עלינו.

וזה מוביל אותי לשאלת מסגרות מוסר כנגד מסגרות משפטיות. ה-ICRC שומע זאת בכל מקום. המסגרת המוסרית המאואיסטית בפרו ונפאל, זו האסלמית במגוון מדינות ערביות ואסייתיות ובאירן, זו הנוצרית, במערב וביתר המקומות, זו הבודהיסטית בסרי לנקה ומיאנמר. אפילו מסגרות מוסר הנגזרות מקודים שבטיים, לרבות קהילות אנימיסטיות  (יש יותר משבט נוודים אחד בקרן אפריקה אשר בעיניהם פרות -ואני מתכוון לכל הפרות בכל מקום בעולם- שייכות להם והם זכאים לקחת אותן, בכוח, מבעליהן 'הבלתי חוקיים', מתוקף זכות עליונה). כל אלה מצהירים, בבסיסו של דבר, כי המסגרת המוסרית שלהם, בגין טיבה הטרנסצנדנטלי, עולה על כל מסגרת אחרת שכבר מוזגו בה כל מה שהצלחנו ליצור אצלם רגישות אליו, למשל המשפט ההומניטרי הבינלאומי.  ומצדיקים דברים… עכשיו, אנחנו שומעים יותר ויותר על מושג זה של 'ערכי היהדות'. למרות שאנחנו מכירים ומכבדים דתות, פילוסופיות, ומסגרות מוסר הקשורות לכך – המדובר פה בכללים חילוניים, משפטיים ואנושיים (כלומר, כל בני האנוש) – בכללים המיועדים לחייב את כולם ולהגן על כולם, ולא בשום דבר אחר.

האם המשפט ההומניטרי הבינלאומי עדיין רלבנטי?

שאלת הלחימה באזורים צפופי אוכלוסין דורשת דיון מקיף וסקירה מדוקדקת מקצה לקצה, משום שחיי אדם תלויים בזה, ומכיוון שלקיחת הדבר ברצינות היא אינטרס של כולם. העובדה שזהו נושא כל כך עדין לא מרפה את ידינו ולא עוצרת בעדנו מלהתמודד עמו בפומבי. להיפך: זה מאשר בדיוק עד כמה רלבנטי לעשות כן. אנחנו מסתכלים על עזה, לבנון, סוריה, עירק, ועל כלל האזור; אנחנו מסתכלים על פקיסטן, בנגלה דש, ניגריה וכן הלאה; העולם כולו. עם תהליכי אורבניזציה ואכלוס המחריפים מדי יום, צומחות ומתפתחות פוליטיקות מקומיות-גלובליות; דינמיקות של סכסוכים שהן לעיתים יותר קרובות א-סימטריות מאשר להיפך (ועצם המונח  'א-סימטריה' עצמו טעון הבהרה, דרך אגב), וגם המדיניויות והאסטרטגיות של צדדים, מדינות ולא-מדינות במצב מלחמה צומחות ומתפתחות, בכפוף לגורמים רבים, כגון מגמות וודאיות (Hard Trends) גיאופוליטיות מקומיות ורחבות יותר, אך גם גלובליזציה, טרור בינלאומי, וכמובן קדמה טכנולוגית, בין אם בחימוש ובין אם באיסוף מידע מודיעיני.

דיון זה מצית שאלות משפטיות, מוסריות והומניטריות שהן יסודיות ולא אקדמיות בלבד. ואפילו לא בלגיטימציה פוליטית ומוסרית בלבד עסקינן: המדובר בבשר, דם, דמעות, כאב ואובדן. מלחמות הורגות, מטילות מומים ומחריבות, וזו המציאות שעלינו להתמודד עמה, באופן האחראי והמתורבת ביותר האפשרי. קונקרטית, פירושו של דבר הוא שמנקודת המבט של המשפט ההומניטרי הבינלאומי וה-ICRC, יש להגביל את ההשפעה על מי שאינם נלחמים לתחום ההכרח הצבאי. משם, הקשיים טמונים במציאת האיזון הנכון בין המטרה הצבאית והמחיר ההומניטרי שהיא גובה.

נסיוננו בסכסוכים בעבר וכיום הראה כי מתח זה הוא גורם קבע, ואובייקטיבית, קשה לצדדים הנלחמים להתמודד עמו. כיצד יש לפרש מידתיות (יתרון צבאי אל מול מחיר אנושי) בלחימה אורבנית? האם יש לבחון זאת כל מקרה לגופו, כדרכם של עורכי דין? או מפרספקטיבה רחבה ויותר אסטרטגית, כנטייתם של אנליסטים? "אין לנו ברירה אחרת" אנחנו שומעים, "אנו עושים ככל יכולתנו", "אנחנו נאלצים להילחם כך עקב פעולות אויבינו", וגם "תתחברו למציאות!"

ובכן, בדיוק: בואו נתחבר למציאות: בעולם כיום צדדים נלחמים אינם משיגים איזון זה כראוי, למרות שחלקם, כמובן, מוכנים ונכונים לכך יותר מאחרים.

ואם דבר מה חסר לנו, ל-ICRC ולאחרים, האירו נא את עינינו.  זו גם הסיבה שבגינה כנס זה חשוב לנו כל כך: משום שהמשפט ההומניטרי הבינלאומי אינו כתבי קודש עם דוגמות: זו מסגרת אורגנית, צומחת ומתפתחת המיועדת לספק כלים ריאליסטיים להתמודדות עם סוגיות אמיתיות בסביבה משתנה. כאשר אנו מבקשים בצה"ל וכל היתר להפגין במעשיהם כי הם 'ארגון לומד', אנו דורשים מעצמנו אותו הדבר: עיזרו לנו ללמוד ולהתאים עצמנו.

בהיותו מערכת של נורמות, המשפט ההומניטרי הבינלאומי לבטח מאותגר, אך האם הפך לא רלבנטי? רוחו, עקרונותיו וכלליו – האם יש בהם עדיין תועלת כאשר מתמודדים עם האתגרים הבטחוניים העדכניים? ובכן, הרשו לי קודם לומר כי המשפט ההומניטרי הבינלאומי הינו המסגרת המשפטית היחידה המסדירה פעילות צבאית בסיטואציית סכסוך.  על ידי התרת התקפות לגיטימיות, עם נזק אגבי, המשפט ההומניטרי הבינלאומי מתיר הרבה יותר ממה שדיני זכויות אדם מתירים, ולבטח יותר ממה שדעת הקהל מתירה.

 שנית, המשפט ההומניטרי הבינלאומי מאפשר לנו למדוד את המאמצים הננקטים וההתקדמות המושגת במוסדות צבאיים ואחרים. יהיה זה חוסר כנות והגינות שלא להכיר בכמות האנרגיה שהושקעה, בדרגים רבים, בצמצום הפגיעה באנשים למינימום. הכוס אינה חצי ריקה, היא גם חצי מלאה. מבט פשוט אל העבר שלנו מעיד על ההתקדמות שהושגה. מעצבי דעת קהל המתארים את מצב העניינים ההומניטרי הנוכחי כ'גרוע מאי פעם ומידרדר' פשוט מתעלמים מוויטנאם, אלג'יריה, קמבודיה, רואנדה, שלא לומר מלחמת העולם השנייה,  וזו רק רשימה חלקית. אנו במקום טוב בהרבה היום. ואין לקחת זאת כמובן מאליו. הבה נשאל את עצמנו "עד כמה היו הדברים גרועים אילולא המשפט ההומניטרי הבינלאומי –בלתי מושלם ככל שיהיה, ועל כיבודו הרעוע".

הפרקטיקות והדוקטרינות של צדדים נלחמים צומחות ומתפתחות, לעיתים לכיוון חיובי, אך זה אינו תירוץ לכך שלא משתפרים.

הן מתפתחות לעיתים לכיוון שלילי. לעיתים אף נראה כאילו מי שמשיגים את ההתקדמות הבכירה ביותר הם להטוטני הספינים והדוברים.

זהירות, הבחנה, מידתיות. אלה העקרונות המנחים של המשפט ההומניטרי הבינלאומי הטעונים כיבוד בכל הנסיבות, גם בקשות ביותר. ואם המחיר האנושי נצפה מראש כגבוה מדי, יש לבטל את ההתקפה, ולא להצדיקה בדיעבד: זהו עקרון יסוד במשפט ההומניטרי הבינלאומי.

כיצד יכולות ישויות מדיניות-צבאיות, בין יתר בעלי העניין, וכל אחת על אילוציה והדילמות שלה, לנהל את זירות הפעולות הצבאיות באמצעות מערכת ריאליסטית של כללים מנחים ועקרונות אשר יסייעו למפקד בשטח, למקבל ההחלטות הקשות בסופה של השרשרת?

ובכן, כן, בואו באמת נתחבר למציאות.

ובכן, המציאות היא שבמלחמות בימינו אזרחים משלמים מחיר גבוה מדי. בימים אלה, קל לנו לראות כיצד גם פגיעות האוכלוסייה האזרחית מומרת ליתרון טקטי וממונפת פוליטית. ה-ICRC יאמר אף כי קורבנות של ממש משמשים כפיונים במשחק האשמות גלובלי רחב היקף, ולעיתים קרובות מנופפים בקורבנותם להצדקת פעילות מקרבנת נוספת.

בסופו של יום, נא לא לטעות, מה שאנו רואים ברחבי העולם זה שהמחויבות לחוס על קורבנות מפגיעות מעשי איבה כפופה לעיתים קרובות מדי לגורמים צבאיים ו/או פוליטיים.

ניתן אף לטעון כי המשפט ההומניטרי הבינלאומי נתון תחת התקפה, וכי העולם לא יווכח בהיקף האיום ויטפל בו כראוי, למרות המאמצים וההתקדמות שהושגה במגזרים רבים במהלך העשורים האחרונים, לרבות בישראל.

הטילו את כל האשמה על הריאל-פוליטיקה, הציניות, השאננות, אזלת היד, הבורות… הטילו האשמה על מה שתרצו, אבל עכשיו הבה נבחן כיצד להתחזק, ולא כיצד נצדיק את חולשתנו. זה אפשרי וזה הדבר הנכון לעשותו.

מאחר שהעימות האחרון בין ישראל לעזה הוא הפיל שבחדר , הבה נטהר את האווירה: ה-ICRC הצהיר בפומבי כי מחיר המלחמה בעזה – הן האנושי והן זה שנגבה בגין התשתיות – ממחיש כי הצדדים לא עמדו בדרישות המשפט ההומניטרי הבינלאומי. אין המדובר במספר הנפגעים כלשעצמו. המדובר בכיצד זה קרה. עבור ה-ICRC, איזה צד יעומת עם אילו עובדות ופרקטיקות משתייך לתחום הדיאלוג החסוי. אין פירוש הדבר כי קיימת הקבלה כלשהי בין הצדדים, ואף לא שלשני הצדדים אותו דפוס חשיבה או הבנה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי ומחויבויותיהם-הם. פירושו רק שכל צד, כל צד בהתאם לנכסיו, מגבלותיו/אילוציו ורשומותיו, אשר מאליו מובן כי הם שונים ביותר, חייב להשתפר. בהיותו ניטרלי, אין ה-ICRC  שואל על ההחלטות הפוליטיות המובילות לאופציה הצבאית (jus ad bellum vs. jus in bellum: לגיטימיות השימוש בכוח כנגד תנאי השימוש בכוח), אך הוא משוכנע ביותר כי ניתן להשיג אותן מטרות צבאיות עצמן במחיר אנושי נמוך יותר.

צה"ל הוא בעל-עניין חשוב בהתפתחות דיני המלחמה. הוא נושא באחריות הנוראה להגן על מדינתו ואוכלוסייתה תוך מחויבות לסטנדרטי המוסר הגבוהים ביותר. זוהי למעשה אחריותו של כל גורם מדיני-צבאי. אבל כיצד כל אחד מהם נושא בה תלוי רק בו-עצמו ובנכונותו ויכולתו להתבונן בעצמו היטב-היטב ולבצע תיקון כיוון כשאפשר ונחוץ. זה בדיוק הלוך הרוח שלנו כשאנחנו פועלים עם כל הממשלות, הצבאות והגורמים שאינם מדינות כגון חמאס, חיזבאללה.

כאן, יש הרבה יותר דברים שצריכים להיעשות, על ידי ה-ICRC, אך גם חשוב מכך – על ידי כל היתר, לרבות כוחות אזוריים וגלובליים, החברה האזרחית, וכו'. ראיית ה-ICRC כמי שמעמת את ישראל, ורק את ישראל, עם סוגיות מעין אלה, בלא להסתכל על אחריויות היריבים והקהילה הבינלאומית בכללה, מהווה עלבון לאמת, למציאות ולמוסר. אך להימנע מלעמת את ישראל  עם אותן הסוגיות עצמן זה חוסר אחריות – זו חד וחלק שגיאה.

לפיכך חשוב שאתם, אורחי כנס זה, תבינו כי אין המדובר ספציפית בישראל לבדה, או החמאס לבדו, ואף לא בעימות ישראל-חמאס. הדבר מגיע הרחק מעבר לפינה קטנה זו שלנו בעולם, המשמשת בית לשבריר זעיר בלבד של אוכלוסיית העולם. כנס זה לא מתמקד בעזה, "צוק איתן", ואינו אמור להתמקד בזה.  כנס זה עוסק בתמונה הגדולה של הסכסוכים היום וסכסוכי המחר – בכל מקום.

אתגרי הלוחמה באזורים אורבניים הם אתגרי הציביליזציה. הם באים לידי ביטוי במגוון דמויות וצורות, כמובן עם רמות שונות מאוד של כבידה, תלו על מה והיכן אנחנו מסתכלים.

כנס זה עוסק בלוחמה באזורים צפופי אוכלוסין. הוא מתבסס על מידע מהעבר ומההווה. הבה נכוון פניו גם לעתיד: במידה רבה הוא עוסק במי שטרם מתו, כאן ומעבר לגבולות אלה ממש.

ואחרון-אחרון, לאחרונה למדתי שתי מילים מעניינות בעברית: הראשונה היא 'הסברה', כלומר, נרטיב ממסדי. ובכן, יש לנו כזה. השני הוא: 'תכלעס', קרי, "בלי ללכת סחור סחור, בואו נתמודד עם הדבר האמיתי". מנקודת המבט של ה-ICRC, אלו מהווים את העידוד ומקור התקווה העיקריים בכנס זה:

 "תכל'ס בבקשה".

תודה.