לפני 150 שנה בדיוק אומצה אמנת ג’נבה הראשונה לשיפור מצב הפצועים והחולים בקרב הכוחות המזוינים בשדה, והרעיון שאף בעתות מלחמה יש לשמֵר מידה מסוימת של אנושיות עוּגַן במשפט הבינלאומי. שווייץ והוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC), אשר פעלו יחד בזמנו וסייעו להבטחת קבלת המשפט ההומניטרי הבינלאומי בזירה העולמית, קוראות כעת לקיום קפדני יותר של עקרון זה, מאחר שעדיין אין מנגנונים אפקטיביים לעידוד הציות לו ברחבי העולם.
למלחמות בימינו אך מעט מן המשותף עם קרבות המאה ה-19. הלחימה עברה בהדרגה משדות קרב מובחנים בבירור לאזורים מאוכלסים. מלחמה, בצורתה המסורתית, בין צבאות של מדינות מתעמתות היא בבחינת חריג, בעוד שסכסוכים שאינם בינלאומיים הפכו לנורמה המקובלת. בימינו משלמים האזרחים את מחיר הסכסוכים המזוינים.
המשפט ההומניטרי הבינלאומי הסתגל לשינוי זה. מזועזעות לנוכח ההרס והסבל שנגרמו במלחמת העולם השנייה, מדינות הסכימו ביניהן – בארבע אמנות ג’נבה מ-1949 – על הגנה מקפת למי שאינם נוטלים חלק בלחימה, או שחדלו ליטול בה חלק – חיילים פצועים וחולים, שבויי מלחמה ואזרחים. לאבן פינה זו של המשפט ההומניטרי הבינלאומי התווספו ב-1977 ו-2005 שלושה פרוטוקולים נוספים. השימוש בכלי נשק מסוימים, כגון כלי נשק ביולוגיים או כימיים, פצצות מיצרר ומוקשים נגד אדם הוצא כעת במידה מרובה אל מחוץ לחוק. החוק הציב מחסומים לשם הגנה על הפגיעים ביותר מאכזריות המלחמה. אף בַּציות לו ניכרה מידה מסוימת של התקדמות, כגון בהכשרת חיילים או בהעמדה לדין בגין פשעי המלחמה הקשים ביותר, במיוחד הודות להקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי.
יחד עם זאת, מידי יום אנו מקבלים מרחבי העולם צילומים ודיווחים מעוררי אימה, עדות לסבל קשה מנשוא בסכסוכים מזוינים. הפרות חמורות של הוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי הן לעיתים קרובות מידי הגורם לסבל זה. הכשל הקולקטיבי שלנו הוא העומד מאחורי זה. המדינות שהן צד לאמנה נטלו על עצמן, בסעיף 1 המשותף לארבע אמנות ג’נבה מ-1949, את ההתחיבות “לכבד… ולדאוג לכיבוד” כל האמנות “בכל הנסיבות”. ואולם, עד כה הן לא השכילו להקנות לעצמן את המשאבים הדרושים לקיום הבטחותיהן. מיום הורתו חסַר המשפט ההומניטרי הבינלאומי מנגנונים לעידוד קיומן האפקטיבי של הוראותיו. משמעות חוסר אונים זה עבור הנפגעים מהמלחמה היתה לעיתים קרובות מוות והרס.
תחולתם של עקרונות המשפט ההומניטרי הבינלאומי היא אוניברסלית. ואולם, נדרש כאן מאמץ מתמיד, מאחר שאין ערובות כי יאריכו ימים. זכות המוּפרת דרך קבע בלי שהדבר יעורר תגובה ברורה כלשהי עלולה לאבד את תקפוּתה עם הזמן. ההשלכות על קורבנות סכסוך מזוין קשות מנשוא.
מטעם זה קיימו שוויץ וה-ICRC מאז 2012 שיחות עם כל המדינות בשאלת הדרך הטובה ביותר לשפר את העמידה בדרישות המשפט הבינלאומי. הם הוסמכו לכך מתוקף כתב מינוי (מנדט) שהוענק להם על ידי הוועידה הבינלאומית ה-31 של הצלב האדום והסהר האדום, והם משוכנעים כי מדינות זקוקות לפוֹרוּם, שבו יוכלו להחליט במשותף על צעדים הנחוצים להשגת ציות טוב יותר להוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי. עליהן לקיים דיונים סדירים ושיטתיים בנושא אופן העמידה שלהן במחויבויותיהן. הפורום יסייע למדינות לכונן בהדרגה תמונה כוללת בשאלה כיצד מקיימים מחויבויות אלה, וכיצד מתמודדים עם האתגרים הכרוכים בכך. על בסיס זה יוכלו מדינות בסופו של דבר לנקוט צעדים לחיזוק תוקפו של החוק, למשל באמצעות סיוע זו לזו בפיתוחן של מיומנויות ויכולות הדרושות לצורך עמידה במחויבויותיהן. הן יוכלו אף לעדכן זו את זו ולהחליף ביניהן דעות בעניין הצעדים האפקטיביים ביותר להתמודדות עם מטלה זו, שהיא לעיתים קרובות מורכבת.
פורום מדינות אף ייצור את התנאים הנחוצים להבטיח כי החוק יכתיב התפתחויות עתידיות בלחימה (כגון טכנולוגיות נשק חדשות) ולא להיפך. לשם כך נדרש דיאלוג סדיר על סוגיות שוטפות במשפט ההומניטרי הבינלאומי. חשוב אף שלרשות מדינות יעמוד כלי הולם לתגובה להפרות חמורות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי, למניעת פשעים מעין אלה בעתיד ולהגנת אוכלוסיות אזרחיות מפני סבל נוסף. מנגנון לחקירת הגורמים להפרות כאלה יתאים לכך.
בהתאם למנדט שניתן להם יגישו שוויץ וה-ICRC המלצות ספציפיות בנושא הקמת פורום מעין זה בוועידה ה-32 של הצלב האדום והסהר האדום, שתתקיים בג’נבה בסוף שנת 2015. בהזדמנות זו יחליטו המדינות כיצד יפעלו בנדון.
מאז אימוץ אמנת ג’נבה הראשונה לפני 150 שנה הפך המשפט ההומניטרי הבינלאומי לעמוד תוֶוך בַּהסדר החוקי הבינלאומי. הוראותיו משמשות בסופו של דבר להגנת מאפייני המפתח שלנו כבני אדם: האנושיות שלנו. זכות זו אינה ניתנת לשלילה. היא מבוססת על האמונה בכך שאם רוצים למנוע ממלחמות הידרדרות למעשי ברבריוּת – חיוני להנהיג כללים. החובה לגבש הישגים אלה וליצור מסגרת מוסדית להבטחת כיבוד כללים מוטלת לפתחו של הדור שלנו. החוק נזקק לכלים מתאימים כדי להיות אפקטיבי באופן מלא. מעולם בדברי ימי המין האנושי לא היינו קרובים יותר לפתרון מאשר היום. ניצול הזדמנות זו תלוי בנו.
נכתב ע”י נשיא שווייץ, דידיֶה בּוּרְקהַאלטֵר, ונשיא הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) , פטר מַאוּרֶר