ז’אק דה מאיו, ראש משלחת הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, ישראל והשטחים הכבושים, בשובו מעזה
צפון עזה, אמצע שעות הצהריים, ברחוב, בחזית בניין בן 7 קומות.
ילד קטן משחק לבד בכדורגל. אדם אחד כורע לפניו ומחייך. הוא לוקח את ידו ומחזיק אותה מעשה דוד דואג, ואומר: “מי ייתן והאל ישמור עליך.”
עבּדֵאל*, אבי הנער, מבחין בַּאיש מדבר עם בנו, והדבר אינו מוצא חן בעיניו: הזר הוא “מבוקש” הנמנה עם ארגון חמושים. בעגה הצבאית האיש הינו “מטרה רבת ערך”; כל אחד יודע את זה.
הוא קורא לבנו אליו ושולח אותו לאִמו, בקומה הרביעית. מספר דקות לאחר מכן נחצה הבניין לשניים על ידי התקפה מהאוויר. הקומה הרביעית אינה קיימת עוד.
כאשר האב מתעורר בבית החולים – אותו בית החולים שהופגז מספר ימים קודם לכן בהפגזה שהרגה חולים ופצעה עשרות אזרחים, לרבות מהצוות הרפואי, מילותיו הראשונות הן: “איפה המשפחה שלי?”
הרופאים כבר יאמרו לו שמשפחתו נהרגה. בין היתר, בנו הקטן, אשתו ואִמו. שרגלו השמאלית אבדה גם היא בכריתה טראומטית מעל הברך. במיטה לצִדו שוכבת פעוטה בת שלוש, פטימה*, מעוותת פניה בכאב. יש לה רסיס בעמוד השדרה, וניכר כי בת דודתה בת העשרה שלצִדה סובלת מהלם בעקבות ההפגזות.
האם ילד קטן זה הוא הילד הפלסטיני ה-226 שנהרג מאז חידוש עימות גְבוה עצימוּת זה? ה-228? האם צומצם בנו הצעיר של איש זה לכדי עוד נתון סטטיסטי בלבד?
בינתיים מחלחל הפחד גם לעיני ילדים ישראליים. חיי היום-יום של כלל האוכלוסייה האזרחית משובשים על ידי האיום שבהפגזה חסרת הבחנה וריצה למקלטים ללא הרף. מבטי חוזר אל פטימה, שלא היה לה מקלט לרוץ אליו, ואשר יתכן כי לא תרוץ או תלך עוד לעולם.
הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) מעורב בדיונים עם ‘שני הצדדים’ בדבר ‘כללי מלחמה’. אנחנו מדברים על עקרונות כגון ‘זהירות בהתקפה’, ‘מטרות לגיטימיות’, ‘יתרון צבאי מוחשי’ ו’מידתיות’. אנו מזכירים לכולם כי אם התקפה צפויה לגרום ל’נזק אגבי מופרז לאזרחים’ ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי, יש לבטלה או להשהותה. אנחנו אומרים בקול רם וברור כי במלחמה זו, כבכל מלחמה אחרת, אין לקבל את העובדה שחיילים מצמצמים את הסיכונים שאליהם הם נחשפים על חשבון אזרחֵי הצד השני. אנחנו אף אומרים כי אין לקבל את השימוש באזרחים כמגנים אנושיים, בשום סכסוך שהוא. אנו נוטלים חלק בוועידות דיפלומטיות, מארגנים סדנאות, ‘מעוררים מוּדעוּת’ בקרב היריבים ‘לצמצום הפגיעוֹת’. באיזו מידה כל אלה אפקטיביים?
בעזה אנחנו מפנים פצועי מלחמה וקשישים הלכודים בהריסות של מה שהיה פעם ביתם אך מספר שעות קודם לכן. אנו מבקרים עצורים הלכודים באזורי קרב. אנחנו מתקנים קווי אספקת מים וחשמל. בה בעת מקבלים מאות אלפי אנשים הוראות לפנות את בתיהם באמצע הלילה. מה קורה לנותרים מאחור שאינם יכולים להימלט? לאן עליהם ללכת? למרכזים עם צפיפות יתר שעלולים להיות מופגזים? לבתי חולים או שירותי רפואת חירום שאף צד מהצדדים הלוחמים אינו חס עליהם? לשכונות שהוחרבו ושבהן יורים אפילו על אמבולנסים של הסהר האדום הפלסטיני? כמה שג’עייות – ים של עיי חורבות שהיה קודם לכן ביתם של כ-100,000 איש – נוספות צריכות לקרות עד שהכל יפקחו עיניהם וייווכחו בחומרת המצב?
לצִדם של אב קטוע רגל שאין לו יותר משפחה, פעוטה שהעתיד לו היא זכאית נשלל ממנה, אני כורע תחת כובד אוזלת היד.
המחיר האנושי פשוט גבוה מידי. נשים וילדים רבים מידי פצועים, גוועים או נפגעו בגוף או בנפש. לא מדובר פה בשאלה מיהו האשם באי כיבוד כלל מלחמה ספציפי זה או אחר, ואף לא בשאלה אם היתרון הצבאי הצפוי עולה על הנזק האגבי. לשאלות אלה יִידַרשו אקדמאים, עורכי דין, ארגונים לא-ממשלתיים, עיתונאים ולוחמים מאחורי שולחן הכתיבה.
עבורנו ב-ICRC, העיסוק מתמקד בעצירת אי-אנושיותה של מלחמה זו. בעשיית הדבר הנכון.
כנציג ה-ICRC, אני פשוט מרים ידי ואומר “עכשיו אני לא רק קורא להידַרש לחוק, אני פונה לצו המצפון האנושי/ההומניטרי – עיצרו את ההרג, עיצרו את ההרס.”
* השמות שוּנו מטעמי פרטיות