פורסם לראשונה: 16 במארס 2018

הביקור שערכתי השבוע בסוריה מחזק את דעתי שהמלחמות ברחבי האזור העלו את רף הנורמה לדרגה חדשה ומפחידה. קרבות תגמול של עין תחת עין מתעצמים, מבלי לייחס כל חשיבות להשפעתם ההרסנית על אזרחים.

רמת הסבל במזרח ע'וטה היא הדוגמה האחרונה לכך, לאחר עפרין ומוסול, צנעא ותעז. לעתים קרובות מדי נדמה כי המטרה היא לזרוע חורבן, בהתעלם מאמות מידה בסיסיות של אנושיות.

השבוע נכנס המשבר הסורי לשנתו השמינית. כמה זמן עוד יאפשרו לו המעצמות שמאחורי הלחימה להיסחב? הן יודעות כבר, מן הסתם, שמלחמת נקם היא מלחמה ללא סוף, כזו שכולם יוצאים ממנה נפסדים.

בעת ביקורי האחרון, לפני עשרה חודשים, היו סימנים לתקווה. שיקום ושיבה של אזרחים לבתיהם התאפשרו במקומות מסוימים. המצב כיום, לעומת זאת, התדרדר עוד יותר. איזו תקווה יש לילדים שראו משפחות נהרסות וחזו בביצוע מעשי זוועה?

איזו תקווה יש לנער שפגשתי במחנה עקורים, שלא פקד בית ספר שנים?

הסכסוך בסוריה מתאפיין בהפרות קבועות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי: מצורים, הסגרים, התקפות לא מידתיות באזורים עירוניים, ופגיעה מכוונת באזרחים ובשירותים אזרחיים כגון אמבולנסים, תחנות מים ושווקים.

טקטיקות אלה מיושמות לא רק בסוריה, אלא ברחבי האזור: משחק גאו-פוליטי בחיי אדם. בשבועות האחרונים סיירתי ברחבי המזרח התיכון, והייתי עד למחירים האנושיים שגובה לחימה חסרת הבחנה.

האנשים שפגשתי מותשים – מותשים מפצצות ומטילים המופלים על שכונות אזרחיות. מותשים מהעדר פרטים על קרובי משפחה נעדרים או עצורים.

גם אני עצמי, וכמוני עובדים הומניטריים רבים בשטח, מותשים, ונמאס לנו מההצדקה העיוורת הניתנת להפרות בוטות נגד אזרחים. לחיי אדם ערך שווה: הם שווים אותו הדבר בע'וטה ובדמשק, בחלב ובמוסול, בסוריה ובתימן. הסבל מוחרף בשל מצב שבו לא מאפשרים לעובדים הומניטריים לעשות את עבודתם. סיוע אינו כלי משחק פוליטי ואסור שיהיה חלק מהתהליך הפוליטי.

שלוש הסוגיות המכריעות האלה – גישה הומניטרית, הגנה על אזרחים ויחס אנושי כלפי עצורים – אינן בגדר "בונוס נחמד", אלא עניין של חובה מוסרית וחוקית.

סוריה היא זירת הפעילות המבצעית הגדולה והמורכבת ביותר של ה-ICRC בעולם. ניסיוננו רב-השנים כאן מקנה לנו הבנה טובה של צורכי האזרחים. כל עוד ימשיכו ליפול טילים על מזרח ע'וטה ודמשק, כל עוד הלחימה נמשכת בעפרין, ושמיליונים נותרים עקורים, ה-ICRC קורא:

• לכיבוד אמנות ג'נבה ולכיבוד אזרחים ותשתיות אזרחיות
• לגישה בלתי מעוכבת וחוצת-קווים שתאפשר לסיוע הומניטרי להגיע לאוכלוסיות פגועות מבלי יוצא מן הכלל
• לגישה לעצורים, כדי לפקח על קיומם של תנאים למתן יחס אנושי
• לכל מי שמוכר כלי נשק העשויים לשמש להפרת המשפט ההומניטרי הבינלאומי לחדול ממכירתו. האחריות להתנהגות חוקית בשדה הקרב מוטלת על לוחמים ומפקדים, אך ספקי הנשק נושאים גם הם באחריות
• במקרה של שיבה והגירה – לחזרת אנשים לביתם רק אם המצב הביטחוני יציב ורק בתנאי שהם בוחרים בכך.

לאורך שבע השנים הללו, גבה הסכסוך בסוריה מחיר עצום:
• מאות אלפי הרוגים ופצועים
• 6.1 מיליון עקורים בתוך סוריה
• 4 מכל 5 אנשים החיים בעוני
• 13 מיליון בני אדם הזקוקים לסיוע הומניטרי, ובהם 6 מיליון ילדים
• 1.75 מיליון ילדים שאינם בבית הספר
• 2.9 מיליון בני אדם החיים באזורים נצורים שהגישה אליהם קשה