דברים שנשא מר פטר מאורר, נשיא הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, במועצת הביטחון של האומות המאוחדות

 3 במאי 2016, ניו יורק, ארה"ב

"גם למלחמות יש גבולות, כי מלחמות ללא גבולות הן מלחמות ללא תכלית.
צוותי ומתקני רפואה הם הקו האדום."

 

syria-aleppo

חלב, סוריה. בית חולים שנפגע מהפגזה, 3 במאי 2016

לפני כמה חודשים, עמדתי מול בניין בן ארבע קומות.

זה היה, יותר נכון, קליפה של בניין, בניין שהופצץ לחלוטין, נשרף כליל, נקרע לגזרים, עם מוטות פלדה שהזדקרו מתוך הקירות התומכים ועיי חורבות מכל עבר.

העדות היחידה לכך שבמקום עמד פעם בית חולים הייתה מנורה כירורגית, שבאורח פלא הייתה מחוברת עדיין לתקרת הקומה השנייה.

הייתי בסוריה. אך באותה מידה יכולתי להיות באפגניסטן, בדרום סודאן או בתימן.

דווקא בעת שנזקקים להם יותר מכל, זמינותם של שירותי בריאות היא הכי נמוכה. במלחמה, אנשים נפצעים, סובלים מתת תזונה וממחלות. ואולם, ככל שגדל הצורך בטיפול רפואי, כך קשה יותר להשיגו, שכן המקומות והאנשים המעטים שיכולים לעזור נתונים להתקפות.

לפי ממצאי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC), 2,400 התקפות על מטופלים, סגל רפואי, מתקנים רפואיים ואמצעי תחבורה רפואיים אירעו בטווח של שלוש שנים ב-11 מדינות נפגעות סכסוך. נתון זה מיתרגם ליותר משתי התקפות ביום, בכל יום, במשך שלוש שנים. ואלה הממצאים מבדיקה שערכנו לגבי 11 ארצות בלבד.

בשנה שעברה הודיע ארגון הבריאות העולמי כי 60% ממתקני הרפואה בסוריה ניזוקו או נחרבו, זאת בשעה ש-25,000 בני אדם נפצעים בכל חודש.

"דווקא בעת שנזקקים להם יותר מכל,
זמינותם של שירותי בריאות היא הכי נמוכה."

לאחר שנה של לחימה בתימן, לדברי רכז סיוע החירום סטיבן אובראיין, רבע משירותי הבריאות של המדינה נהרסו או הושבתו.
באפגניסטן, תיעד ה-ICRC עלייה של 50% בתקריות נגד סגל ומתקנים רפואיים ב-2015 לעומת השנה הקודמת. מדובר בשיעור של תקרית אחת בכל שלושה ימים, מבלי לקחת בחשבון את מספר התקריות שאינן מדווחות.

לא תמיד, אך לעתים קרובות מדי, התקריות, ההתקפות ופעולות ההרס האלה מהוות הפרות בוטות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי.

אין זה מקרה שאמנת ג'נבה הראשונה, ב-1864, נגעה להטבת מצבם של פצועים וחולים. ליתר דיוק, פצועים וחולים מבין אנשי הכוחות המזוינים בשדה הקרב.

עם מעברה של זירת הקרב מהשדה לשטחים אורבניים, ועם המעבר משימוש בנשק אישי להפגזות והפצצות המוניות מהאוויר, הפצועים והחולים יימצאו לא רק בקרב לובשי המדים.

הפצועים והחולים כוללים כיום את ראמיש, שהיה בן תשע כאשר דרך על מוקש באפגניסטן. הם כוללים את מתילד, שנאנסה על ידי לוחמים בזמן שקצרה את היבול בשדותיה יחד עם בעלה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. הם כללו את אשתו של ח'אלד, בסוריה, שמתה בזמן לידה בהעדר מיילדת או רופא שיטפלו בה. והם כוללים את כל המטופלים האלמוניים בבית החולים שהזכרתי בתחילת דבריי.

אלה הן רק כמה דוגמאות של בני האדם, וסיפוריהם, שסגל העובדים והמתנדבים של תנועת הצלב האדום והסהר האדום נתקלים בהם בשטח, בכל יום, ברחבי העולם.

הן מלמדות על השפעות המלחמה על אנשים, אך יותר מכך, הן מראות כי טיפול רפואי ושירותי בריאות בכלל הם חיוניים בעתות מלחמה.

המשפט ההומניטרי הבינלאומי מגן לפיכך באופן ספציפי על סגל, מתקנים וכלי רכב רפואיים, בדיוק בגלל חיוניותם בזמן מלחמה. אם לא מגנים עליהם, קיימת סכנה להכפלת הפגיעה במערכות בריאות, העלולות בתורן להתפרק ובכך להרחיב את הנזק אל הרבה מעבר לאזור המדובר ולהוות נטל על הדורות הבאים.

תקיפת בית חולים, איום על רופא, אילוץ אחות להעניק טיפול מועדף ללוחמים חמושים, חטיפת אמבולנסים, שימוש במטופלים כמגנים אנושיים – כל אלה אינם בגדר נזק משני. הם לא חלק ממציאות עגומה שעלינו להשלים עמה.

מדובר בתועבות שיש להילחם בהן, מגמות שיש להדוף.

ההשפעות הישירות על מתקנים, צוותים וכלי רכב רפואיים הן חמורות, אך ההשפעות העקיפות עמוקות עוד יותר.

כאשר בית חולים של ארגון "רופאים ללא גבולות" במחוז סעאדה בתימן נהרס באוקטובר 2015, 200,000 איש איבדו באחת גישה לטיפול רפואי חיוני.

חמש שנים אחרי תחילת המלחמה בסוריה, נותר בכל העיר רסטאן רופא שיניים אחד בלבד – על 120,000 בני אדם.

המציאות כיום ביותר מדי מדינות השסועות על ידי מלחמה היא שאם לא מתת מהפגזות או מלחימה, תמות כי אין שום ציוד לדיאליזה, תרופות לסוכרת, אנטיביוטיקה או טיפול למחלות לב.

שיעורי התמותה ממחלות מדבקות ולא-מדבקות עולים לא פעם על שיעורי התמותה מכלי נשק. עבורנו, כפעילים הומניטריים, מצב זה מעיד כי אנו לא מתמודדים עם שיבושים זמניים בלבד, אלא עם קריסת מערכות. הפגיעה אינה מצטמצמת לבית חולים אחד או לרופא אחד: מערכות בריאות שלמות מתפרקות תחת ההתקפות על מתקנים רפואיים וסגל רפואי.

המגזר הרפואי – לצד מים, חשמל, ותשתית חינוכית – הוא לעתים קרובות הראשון שקורס תחת הלחץ המצטבר של לחימה, בפרט באזורים עירוניים. במקומות שבהם הרבה אנשים גרים בקירבה רבה אחד לשני ותלויים בתשתיות ובשירותים ציבוריים השלובים כולם יחדיו, השפעותיהם של התקפות והרס הן הגדולות ביותר.

במחקר מהעת האחרונה, סיכם ה-ICRC את הניסיון שלו בנושא התפרקותם, בזה אחר זה, של שירותים עירוניים המיועדים לתושבים בסכסוכים של ימינו. ממחקר זה עולה שסיוע הומניטרי לעולם אינו מספיק כדי להתמודד בהצלחה עם הפירוק ההדרגתי של שירותים חברתיים לאורך זמן; מה שדרוש הוא שינוי התנהגותי יסודי בזמן מלחמה.

ההשלכות ההומניטריות של ההשפעה המצטברת המתקבלת בעקבות השמדת תשתית חיונית – כגון בתי חולים – חייבות להילקח בחשבון כאשר שוקלים צורך צבאי אל מול הגנה על אזרחים.

אין זה נכון שהעקרונות המנחים לניהול פעולות הלחימה שגויים או מיושנים: למעשה, צריך לפרשם באופן שונה בסביבה של היום. יש להעניק משקל הרבה יותר משמעותי להשפעות על אזרחים ולהגנה עליהם כנגד המגמה בת העשור שבמסגרתה אזרחים נושאים בעול הסכסוכים המזוינים ואף הופכים בעצמם להיות יעדים לתקיפה
.
מעבר לטווח המיידי, התקפות על תשתיות בריאות והריסתן מוחקות באחת מאמצים לצמצם תמותת ילדים, לשפר בריאות האם, ולהילחם במחלות כגון שיתוק ילדים. בנייה מחדש של מה שנהרס תימשך שנים, אם לא עשורים. המשפט ההומניטרי הבינלאומי ועשייה הומניטרית ממלאים תפקיד קריטי בהבטחת קידום ההתפתחות. במידה שהם מופרים, תפקיד זה הולך לאיבוד, ושירותי בריאות הם פגיעים במיוחד.

ברצוני לשבח את המועצה הזאת על שהעבירה את החלטהS/2016/380 היום. אני יודע מניסיוני האישי כנציג שווייץ לאו"ם שכל מילה – כל אות נקבעת לאחר שקילה זהירה ומשא ומתן מדוקדק.

והתוצאה היא חזקה: בלשון בהירה, אתם מדגישים את חשיבות המשפט ההומניטרי הבינלאומי, אתם קוראים למדינות ולכל הצדדים לסכסוכים מזוינים לעמוד במחויבויותיהם ולפתח צעדים אפקטיביים להגנה על חיי אדם על ידי מניעת אלימות כלפי צוותים, מתקנים וכלי רכב רפואיים וכלפי סגל הומניטרי העוסקים במטלותיהם הרפואיות, והידרשות לאלימות זו.

החלטה זו מסמלת צעד חשוב במאמציה של הקהילה הבינלאומית להפנות את תשומת הלב לבעיה. אחרת, אנחנו עלולים להתרגל אליה מעצם התרחשותה התכופה.

ההתקפות הללו עוד לא גרמו לנו להיות אדישים, שכן אנחנו עדיין מזועזעים אחרי כל התקפה.

ואולם הזעזוע צריך להיות מלווה במעשים, לא בשאננות.

לכן, הגם שהחלטה זו מהווה צעד חשוב, אסור שהיא תסמן את סופו של תהליך פוליטי, אלא את ראשיתו של תהליך מעשי.

אני מבקש מכם למנף החלטה זו.

על מדינות, ועל קבוצות חמושות לא-ממשלתיות, לכבד את חובותיהן על-פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי.

כולכם מכירים את ה-ICRC כמוסד פרגמטי מטבעו. אנחנו מכירים בדילמות הקיימות בעתות מלחמה, ואנחנו מכירים באיזון הקשה בין צורך צבאי וצו הומניטרי, בין עקרונות ופרגמטיזם, בין עניינים של הטווח הקצר והטווח הארוך, בין תפקידנו כסנגורים למען קרבנות וכבני שיח לצדדים לסכסוכים למתן את השפעות הלחימה על אזרחים ועל תשתיות אזרחיות.

אנחנו מחויבים לפרגמטיזם עקרוני: נורמות ואחריותיות לנורמות כאלה הן רק צד אחד של המטבע; גינויים הן בראש ובראשונה מעשים פוליטיים, לא הומניטריים. כעוסקים בתחום ההומניטרי, אנחנו מתערבים כדי לשנות התנהגויות, למנוע הפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ובכך להגן על אנשים.

כידוע לכם, אנחנו פועלים מול כל מי שיכול לחולל שינוי, ובראשם העוסקים ברפואה עצמם.

לפיכך גיבשנו – יחד עם ההסתדרות הרפואית העולמית, הוועדה הבינלאומית לרפואה צבאית, מועצת האחיות הבינלאומית, הפדרצייה הבינלאומית של הרוקחים, הפדרציה הבינלאומית של איגודי סטודנטים לרפואה והקונפדרציה העולמית לפיזיותרפיה – עקרונות אתיים לשירותי בריאות בעתות של סכסוך מזוין ומצבי חירום אחרים (Ethical principles of health care in times of armed conflict and other emergencies).

ארגונים אלה מייצגים שלושים מיליון אנשי מקצוע מתחום הבריאות מהצבא ומהמגזר האזרחי, המצוידים עתה בכלי פרקטי שינחה אותם בעבודתם היומיומית.

למעשה, כמה חברים במועצה הזאת יודעים כבר מכלי ראשון כיצד אנחנו פועלים, מאחר שיצרנו, במשותף, יחסים בונים של מעורבות אופרטיבית עמוקה, וכן משוב, דיאלוג וצעדים מתקנים בנוגע לניהול מעשי איבה.

אני כאן היום, לא כדי לזעוק על עוול, אלא כדי להציע את העזרה וההתערבות הבונה של ה-ICRC במטרה לצאת מהמשבר העכשווי העמוק הפוקד מערכות בריאות בסכסוכים מזוינים.

הייתי רוצה להציע לכם חמישה ערוצי עבודה כדי להבטיח כי ההחלטה שאימצתם היום תהיה לא רק טקסט כתוב. היא תשקף גם את רוח הדברים, רוח הזוכה לכבוד גם בעיצומה של מלחמה:

1. התאמת החקיקה הלאומית – ועידוד מדינות אחרות ללכת באותה דרך – לחובות החלות על-פי המשפט הבינלאומי ולעקרונות אתיים של הסקטור הרפואי;

2. הכשרת אנשי צבא למזעור שיבושם של שירותי בריאות תוך שמירה על שיקולים ביטחוניים לגיטימיים;

3. תמיכה בארגוני בריאות מקומיים על מנת לקיים שירות מינימלי, באמצעות פתרונות, המותאמים באופן ייחודי לנסיבות;

4. שיפור ההגנה המשפטית למטופלים ולעובדי בריאות, על ידי הבטחת השימוש הנאות בסמלי ההגנה, הגברת ההגנה המשפטית לאתיקה רפואית, וטיפול בהפרות;

5. דאגה לכך שכל העברה של כלי נשק תתבצע בכפוף להבטחה לכבד את המשפט ההומניטרי הבינלאומי, והכשרות ממוקדות המתרכזות בהגנה על אנשי רפואה ומתקני רפואה.

בתור ארגון הפועל בקווי החזית של סכסוכים, אנחנו מתייחסים אל ההחלטה שקיבלתם כאיתות פוליטי בעל חשיבות עליונה וכעידוד להנבת פירות בשטח. בתור גורם הומניטרי ניטרלי, חסר פניות ובלתי תלוי, אנחנו מודעים לכך שהמשימה שלנו אינה יכולה להיות להשתמש בהחלטה, או במשפט ההומניטרי הבינלאומי באופן כללי, כחלק מדיון פומבי המאשים צדדים בהפרות של נורמות.

משא ומתן באזורי חזית יצריך נושאים ונותנים מיומנים החותרים להשיג את הסכמת הצדדים במטרה ליצור סביבה שבה ניתן לממש וליישם את היעדים המרכזיים של החלטה זו באמצעות הסכמים פרקטיים בין צדדים לוחמים. עלינו להיות מודעים למתח שבין ההכוונה הפוליטית שהמועצה מציעה היום בסוגיה כה חשובה ובין האתגרים הפרקטיים בהקשרים מלחמתיים העומדים ברקע עבודתם של גורמים הומניטריים בשטח. זוהי סיבה נוספת, אם נדרשת כזו, לכך שיחסי גומלין סדירים בין מועצה זו וארגוני חזית כמו רופאים ללא גבולות וה-ICRC הם בעלי חשיבות מכרעת.

סיפרתי לכם על בית החולים ההרוס שראיתי בסוריה לפני כמה חודשים. מה שלא סיפרתי לכם הוא שמאז הריסתו, רופאים, אחיות ומתנדבים ממשיכים לעבוד בקומת המרתף של בית החולים.

קומה זו, ששימשה פעם כמקום לאחסון חומרים, הוסבה לבית חולים בזעיר אנפין. באחד מחדרי האחסון של אז, שוכבים פגים בכמה אינקובטורים המוזנים על ידי גנרטורים, כאלה שלא נפגעו מההפגזות. בית החולים נהרס אולי כליל, אך האנושיות ממשיכה לחיות.

אנו דורשים אנושיות במלחמה. גם למלחמות יש גבולות, כי מלחמות ללא גבולות הן מלחמות ללא תכלית. צוותי ומתקני רפואה הם הקו האדום. באמצעות החלטה זו, אישרתם מחדש את הרלוונטיות של חוקי המלחמה, הקונצנזוס ההומניטרי הבסיסי המעוגן באמנות ג'נבה.

התביעה לכיבודם באמצעות צעדים מעשיים, היא הצעד הבא המכריע ביותר שמועצה זו יכולה לנקוט כדי להבטיח שאנושיות בזמן מלחמה תהפוך למציאות, ולא תישאר רק בגדר אידיאל.

צפו בוידאו של הנאום באתר האינטרנט של האו"ם