4 במארס 2016, יום המודעות למוקשים

לאוס, 2014. © Getty Images/CICR

מאת הלן דורהם, מנהלת תחום משפט בינלאומי ומדיניות, ICRC

קרוב לעשרים שנים חלפו מאז כינונה של אמנת אוטווה האוסרת על מוקשים נגד אדם. נדבך חשוב זה במשפט ההומניטארי הבינלאומי, על כל התועלות שהביא עמו, נתפס היום כדבר כמעט מובן מאליו.

 ואולם, לא תמיד היה הדבר כך. חבלי הלידה של האמנה צריכים לשמש עבורנו כתזכורת לגבי הצורך להתמיד במלאכה ולסגור את הפערים הקיימים עדיין ביישום החוק.

 כעורכת דין בינלאומית צעירה בשורות הצלב האדום, בשנות התשעים המאוחרות של המאה שעברה, התבקשתי להופיע בדיון פאנל שבחן את סוגיית המוקשים נגד אדם. חברי הפאנל האחרים היו רופאים, אשר הסבירו את ההשלכות הרפואיות של דריכה על כלי הנשק הקטלניים הללו, ומהנדס שהסביר כיצד בדיוק הם פועלים.

 הופתעתי לנוכח התגובה העוינת לה זכיתי בזמנו מצד הקהל כאשר דיברתי בהתלהבות על הפוטנציאל של כינון אמנה שתאסור שימוש במוקשים יבשתיים. "מדוע הצלב האדום מבזבז כסף על עורכי דין המדברים עם עורכי דין?", שאל אחד המשתתפים. "מדוע לא לנצל את המשאבים האלה כדי לסייע לפצועים? דרושים יותר רופאים!", אמר משתתף אחר.

"תפקיד ה-ICRC חייב להיות להמשיך להתמקד בסיוע לקרבנות, בחינוך אנשים בדבר הסיכונים ובעבודה עם שותפים המתמחים בפינוי מוקשים."

בשנת 1997, למרות הסקפטיות, נולדה אמנת אוטווה במטרה לאסור שימוש, ייצור, העברה ואגירה של מוקשים נגד אדם ולדרוש סיוע לקרבנות של כלי נשק אלה. העבודה מאחורי האמנה נעשתה במידה רבה על ידי אזרחים בשטח, עם תרומה משמעותית של תנועת הצלב האדום והסהר האדום בשילוב ניסיונה בשטח עם המומחיות המשפטית שלה.

162 המדינות שהן צד לאמנה האוסרת על מוקשים.  מקור: www.icrc.org/ihl
מידע נוסף לגבי האמנה האוסרת על מוקשים והמדינות החתומות עליה

האמנה הצילה חיים. לפני עשרים שנים, העריך הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) שכעשרים אלף בני אדם, בעיקר אזרחים, הפכו לבעלי מום או נהרגו בכל שנה כתוצאה ממוקשים נגד אדם. מספר זה ירד פלאים מאז כניסת האמנה לתוקף, ועומד כיום, על-פי ההערכה, סביב 3,500.

ייצור של מוקשים חדשים והעברות של מוקשים פסקו כמעט לחלוטין, ולאחרונה חתמו 48 קבוצות חמושות לא-ממשלתיות באחת עשרה זירות על מסמכים המצהירים על כך שלא ישתמשו במוקשים יבשתיים כאלה, התחייבויות שבהן הן עומדות ככלל.

הצלת חיים; שיקום קהילות

מאחר שהשימוש בכלי נשק אלה נחשב כיום פסול, נחסכו חייהם של אינספור אזרחים. האמנה אפשרה לקהילות להשתקם; היא מנעה התווספות ילדים למניין היתומים; היא אפשרה למשפחות רבות להישאר יחד ואפשרה להפנות סגל רפואי ומשאבים רפואיים לפעילויות מצילות-חיים אחרות.

כפי שתוכלו לשער, עוד נותרה מלאכה מרובה בישורת האחרונה לקראת מיגור סופי של כלי הנשק האלה, שעם קיומם אי אפשר להשלים. עלינו לשאוף לאוניברסליות מוחלטת, להביא את אותן מדינות שטרם אשררו את האמנה לעשות כן ללא דיחוי. שלושים מדינות עדיין מחויבות, על-פי האמנה, לפנות מוקשים נגד אדם משטחן, וכמעט אותו מספר מדינות, שמספר קרבנות המוקשים בהן משמעותי, עדיין צריכות להבטיח עבורם שיפורים בנגישות של שירותים.

 תפקיד ה-ICRC, לאור המנדט הברור שלו ונוכחותו בקו החזית ברוב המדינות מוכות-המוקשים ברחבי העולם, חייב להיות להמשיך להתמקד בסיוע לקרבנות, בחינוך אנשים בדבר הסיכונים ובעבודה עם שותפים המתחמים בפינוי מוקשים.

 רק כאשר יושלמו משימות אלה, נוכל לקבוע באמת ובתמים שהאמנה לאיסור מוקשים נגד אדם השיגה את יעדיה. לא מדובר, כמובן, באמנה החיונית היחידית המחילה איסור על כלי נשק קטלניים; כך, למשל, אנחנו מצפים לראות הרבה יותר מדינות חותמות על האמנה המוציאה אל מחוץ לחוק את איום חימוש המצרר.

 ואולם עשרות אלפי החיים שהאמנה כבר הצילה ומקורות הפרנסה שהיא שיקמה מצדיקות בהחלט את אמונם של אלה מאתנו שהתעקשו על כך שכדאי היה להילחם למענה.

הכתבה פורסמה לראשונה ב-Al Arabiya