ראיון שפורסם ב-The Marker בתאריך 25.2.2015

 המהנדסת שרה בדיאי, בת לפליטים אפגנים באיראן שהתחנכה בקנדה: "רציתי לראות עולם – לא מעניינת אותי עבודה עם שבועיים חופש בשנה"

מאת: דפנה מאור

לצפייה בריאיון באתר The Marker

כששרה בדיאי הגיעה לצ'אד במסגרת המשימה הראשונה שלה בארגון רופאים ללא גבולות, היא הבינה שבפניה ניצב אתגר עצום. בדיאי, 33, מהנדסת חשמל מקנדה, הגיעה לנהל פרויקטים של שיקום תשתיות, שבמסגרתם היתה אמורה להיות אחראית על צוותים בשטח. בצוותים היו מהנדסים ואנשי תפעול ותיקים.

לדבריה, האתגר לא היה דווקא טכני, אלא אנושי: "כל מי שעבדו תחתי היו גברים, וכולם עבדו ברופאים ללא גבולות המון זמן – וזו היתה המשימה הראשונה שלי. חלק מהם עבדו שם מלפני שנולדתי. אז תארי לך שאני מגיעה, אומרת 'שלום, זו המשימה הראשונה שלי, אני הבוסית שלכם'. זה פשוט לא הולך", מספרת בדיאי בשיחה עם TheMarker.

בדיאי הגיעה לתל אביב בבוקר הראיון, שנערך בתחילת החודש, עם כל מטלטליה מעזה. במהלך השנה האחרונה היא היתה האחראית מטעם הצלב האדום על שיקום התשתיות ברצועה. בין חמאס לצה"ל, בדיאי מצאה את עצמה מארגנת את הצוותים שהרימו מחדש קווי חשמל וחידשו זרימת מים לאוכלוסיות אזרחיות תחת אש. "כאשה זה לא כזה קל, אבל אני אוהבת את האתגר", היא אומרת. "בכל מקום שהייתי בו, היה עניין עם זה שאני אשה ומהנדסת".

שרה בדיאי
צילום: דודו בכר

בפרט שהמשימות שלך היו במדינות שבהן התרבויות פטריארכליות מאוד.

"זה נכון, אבל הדברים האלה קורים גם במדינות כמו קנדה וארה"ב. צריך להתגבר על זה. כמהנדסת אשה את לומדת מהר מאוד להתעלם מזה ולעשות את העבודה, אין לך ברירה".

לבדיאי סיפור חיים מרתק, שמתחבר באופן ישיר לעבודה שהיא עושה בקרב אוכלוסיות של פליטים. הוריה נולדו באפגניסטן. "הם ברחו בזמן הפלישה הרוסית, ואני נולדתי באיראן", היא מספרת. "היינו פליטים באיראן בערך עשר שנים. הם ניסו לחזור לאפגניסטן – אבל לא יכלו בגלל המצב שם. כשהבינו שאין להם עתיד באיראן, הם רצו להגר לקנדה. מכל מיני סיבות היה נוח יותר להגר מפקיסטן לקנדה – אז נסענו לפקיסטן, ומשם היגרנו לקנדה, כשהייתי בת 13.

"למדתי בקנדה תואר ראשון ושני בהנדסת חשמל. עשיתי הרבה דברים שונים בתחום העסקי. עבדתי כמה שנים בחברת חשמל בקנדה, עבדתי גם שנתיים בקליפורניה – כך שיש לי רקע רחב בניהול של פרויקטים ואנשים".

למה בחרת לעבור לתחום הפרויקטים ההומניטריים?

"השתעממתי בעבודה. רציתי הרפתקאות. המשימה הראשונה שלי היתה ברופאים ללא גבולות – תחילה בצ'אד, אחר כך היו לי שתי שליחויות לקונגו, ומשם לפיליפינים, אחרי הטייפון. בעזה הייתי שנה, ועכשיו אני חוזרת וסוגרת מעגל – אני חוזרת לאפגניסטן. למעשה, הבסיס שלי יהיה בעיירה שבה נולד אבי".

סאבין סיטרוק, ראש אגף התקשורת של הצלב האדום הבינלאומי בישראל, מוסיפה: "המשימות האלה נמשכות בדרך כלל שנה – ומזל שזה כך, כי זה קשה מאוד. רק למנהלי המשימות יש שנתיים".

המניע שלך לעסוק בעבודה הומניטרית היה אישי?

בדיאי: "אני חייבת להיות כנה: הבחירה שלי בתחום הזה היתה מסיבות אישיות ואנוכיות. רציתי לראות עולם. לעבוד בעבודה קבועה ולקבל שבועיים חופש בשנה, זה לא מעניין אותי. רציתי הזדמנות לנסוע, לראות את העולם, להתמודד עם אתגרים מתמידים. חוץ מזה, יש לי רקע של פליטה. זה הגיוני מאוד בשבילי לחפש עבודה שאוכל להזדהות אתה".

למה בחרת דוקא ללמוד הנדסה? המשפחה שלך עודדה אותך?

בדיאי מחייכת: "אני שואלת את עצמי כל הזמן את השאלה הזאת. נכון שזה מקצוע גברי ברובו, ובדרך כלל הנשים שלומדות הנדסת חשמל, עושות אחר כך הסבה למשהו אחר, אבל הייתי טובה במתמטיקה ובמדע, ואהבתי את היישומים המעשיים. אני אוהבת שיש פתרון, ושיש תשובה לכל בעיה".

האם יש קונפליקט בין העבודה המאוד מעשית ורציונלית שאת עושה לבין הדעות והעמדות היותר אמוניות בקרב האוכלוסיות שאת עובדת אתן?

"הדבר שאני אוהבת בעבודה שלי זה שבסוף יש משהו מוחשי, שאפשר לראות ולחוש. זו כנראה אחת הסיבות שבחרתי ללמוד הנדסה. הדברים האלה הם לא דברים שאני מתעסקת אתם. אני מתעסקת עם דברים כמו צינור ביוב שדולף, חשמל שלא עובד. השאלה שלי היא איך אני מתקנת את זה – ואני הולכת ומתקנת. יש לי מזל, אולי עשיתי בחיים בחירות כך שלא אצטרך להתעסק עם הדברים האלה שאת מזכירה.

"אחד הדברים שאני אוהבת בצלב האדום, והוא ייחודי לארגון, הוא העמדה שיש לו. בעזה, למשל – פרצה מלחמה, היה מתח עצום, והארגון היחיד שעשה שם פעילות היה הצלב האדום. לא רק שאנחנו נשארים ולא עוזבים בגלל המלחמה – אנחנו מרחיבים פעילות".

רצועת עזה
צילום: אי־פי

שיתוף פעולה מצוין עם ישראל ועם חמאס

הארגון שבו עובדת בדיאי – ICRC (ועדת הצלב האדום הבינלאומי) – שייך לרשת ארגונים המאוגדים תחת תנועה הומניטרית עולמית, שנקראת הצלב האדום הבינלאומי והסהר האדום, שביחד מעסיקים 97 מיליון מתנדבים ועובדים בעולם. התנועה פועלת להגן על חיי אדם ועל בריאותם – והארגונים שבתוכה נפרדים אלה מאלה משפטית.

ICRC, הארגון המוכר ביותר מבין ארגוני התנועה, נוסד ב-1863 בשווייץ על ידי אנרי דונאן וגוסטב מויניה. לארגון יש סמכויות ייחודיות תחת החוק ההומניטרי הבינלאומי בהגנה על חיי אדם וכבודם של קורבנות של סכסוכים אלימים בינלאומיים ופנימיים.

ראשיתו של הצלב האדום ב-1859, כשדונאן, איש עסקים שווייצי, נקלע לקרב סולפרינו בצפון איטליה, שבו נלחמו צבאות נפוליאון השלישי והמלך ויטוריו עמנואלה השני מול צבאו של קיסר אוסטריה פרנץ יוזף. בקרב זה נהרגו ונפצעו 40 אלף חיילים ביום אחד – ודונאן, שהיה עד לזוועות בשדה הקרב, החליט להישאר ולארגן עזרה לפצועים באמצעות האוכלוסייה המקומית.

כשחזר לביתו בז'נווה, כתב ספר על הקרב ושלח אותו למנהיגים פוליטיים ואנשי צבא בכירים, וכך התחיל בפעילות לקידום מטרתו – קידום אמנות בינלאומיות, הקמה של ארגוני סיוע רפואיים וחקיקה להגנה על פצועים בשדה הקרב. ב-1864 הביאו מאמציו של דונאן לכינוס פסגה דיפלומטית, שבה השתתפו 16 מדינות. התוצר של אותה פסגה היה אמנת ז'נבה, שעליה חתמו 12 מדינות.

דונאן פשט רגל ב-1867, בשל הזנחת עסקיו. הוא עזב את ז'נבה בבושת פנים – ורק ב-1901, כשוועדת פרס נובל החליטה להעניק לראשונה את פרס נובל לשלום, הוא זכה לתהילת עולם כשנבחר כחתן הפרס, לצדו של הפציפיסט פרדריק פאסי. הארגון עצמו קיבל פרס נובל לשלום על עבודתו במלחמת העולם הראשונה. היה זה הפרס היחידי שניתן בשנים 1918-1914, שבהן התנהלה "המלחמה הגדולה".

פעילותו של הצלב האדום לא נעדרה מחלוקות. על כשלונו במלחמת העולם השנייה בסיוע לקורבנות השואה היכו על חטא ראשיו של הארגון בשנות ה–90 ולאחר מכן.

בדצמבר 2014 פירסם NPR (הרדיו הממלכתי בארה"ב) תחקיר שהראה כי טענות מנכ"לית הצלב האדום האמריקאי (ארגון נפרד מ-ICRC) כי הארגון מוציא 91% מכספי התרומות על פעילותו אינן נכונות – וכי ההוצאות בפועל היו 70% מהתרומות. בינואר השנה דיווחה רויטרס כי ICRC לוחץ על הארגון האמריקאי להפסיק לקבל תרומות מיצרניות סיגריות.

ואולם, כפי שמציינות בדיאי וסיטרון, הצלב האדום הצליח לעשות בעזה דברים שארגונים אחרים התקשו לעשות. גורמים בצד הישראלי אישרו כי האינטראקציה בין נציגי ישראל לבין הצלב האדום היא ברמה גבוהה, ושיתוף הפעולה מצוין – דבר נדרש ביותר בפרט בתקופה זו, שבה נדרשים מאמצי שיקום עצומים.

שרה בדיאי ברצועת עזה
צילום: צלב אדום ICRC

"אנחנו מתווכים בין הרשויות השונות"

"היו לנו בעזה 30-20 פרויקטים לפני המלחמה – מים, סניטציה, חשמל, בתי חולים, תשתיות – והמספר עלה ל-70-60 פרויקטים", מספרת בדיאי. "עלינו מתקציב של 3 מיליון דולר ל-12 מיליון דולר, ומחמישה לעשרה אנשי צוות. בזמן שכולם פחדו לצאת ולזוז, אנחנו היינו היחידים שעשו משהו. אני לא חושבת שמישהו יכול לעשות זאת מלבדנו. היינו היחידים שקיבלו היתרים להביא צוותים מחו"ל, כי היינו עמוסים בכל התחומים.

"המצב שלנו טוב, כי אנחנו עובדים עם כל הצדדים ויש לנו יחסים טובים עם כולם. כשמשהו מתקלקל או נשבר, ומשפיע על האוכלוסייה האזרחית, אין ארגון אחר שיכול לנוע ולעשות משהו, בין היתר מכיוון שאין להם הקשרים הנחוצים כדי לתקן ולהניע את השינוי. לכן, הרגשתי שאני ממש משפיעה ויוצרת שינוי מוחשי".

בדיאי חוזרת ואומרת שהיא אינה צריכה להתמודד עם הקשיים האידיאולוגיים והפערים התרבותיים בינה לבין האוכלוסייה המקומית, משום שהיא מתמקדת בעבודה עצמה.

את יכולה לתאר את תהליכי העבודה של שיקום במקום שנפגע במלחמה או באסון טבע?

"אנחנו תמיד עובדים עם הרשויות המקומיות – רשות המים, רשות החשמל. יש להם מומחיות משלהם. הערך המוסף שלנו הוא לארגן את הגישה לאתרים שבהם יש צורך בשיקום, ולהשיג הפסקת אש לאזור מסוים. אנחנו מלווים ומתאימים את הגישה. לא מדובר רק בתשתיות, אלא גם בפינוי אנשים שנפגעו, חלו או נתקעו – ואפילו פינוי מתים".

מה מודל העבודה שלכם?

"זה תלוי ברשויות. חלק מהן חזקות מאוד, ואנחנו לא צריכים לעשות הרבה חוץ מתיאום. המודל העסקי שלנו מוצלח מאוד: אנחנו לא אמורים להחליף את צוותי השיקום במקום. אנחנו משמשים להם מנוף, בונים יכולות ומסייעים להם להוציא לפועל.

"נניח שיש משהו שמתקלקל, כמו צינור או קו חשמל. אנחנו לא הולכים ומתקנים. הרשויות המקומיות באות אלינו ומציגות את הצורך, ואז אנחנו שואלים אותן מה הפתרונות האפשריים שלהן. אנחנו בוחנים את הפתרונות, מייעצים ונותנים רעיונות. הם מציגים את התוכנית ואנחנו בודקים אותה. אם הם לא יכולים לעשות את זה – אנחנו מסייעים בתכנון. אנחנו או הצוותים המקומיים מוציאים מכרז ומגייסים קבלנים. הידע והיכולת נשארים אצלם, בסופו של דבר.

"אנחנו משמשים גם מתווכים בין רשויות – מים ובריאות, מים וחשמל – כל הדברים האלה קשורים זה בזה. זה ערך מוסף גדול שלא ראיתי בארגונים אחרים, במיוחד בעזה".

מה הגורם המכריע בהצלחה בפרויקטי שיקום הנדסיים? מה חשוב יותר – כישורי תכנון וביצוע או הרוח האנושית?

"זו שאלה טובה. הייתי אומרת כישורי תקשורת ותכנון, ונכונות לקבל מכל הגורמים המשתתפים את הדרישות והתשומות שלהם. אחרת, אם זה לא מקובל על כולם, זה לא יצליח. אחרי זה יש צורך ביכולות טכניות, ובסוף יש צורך במשאבים החומריים".

היית בחלקים עניים וסוערים מאוד בעולם. מה הדבר הכי מעורר השראה שקרה לך?

"במלחמה בעזה היה לי קשה ומפחיד מאוד. אף פעם לא הייתי במלחמה – זו היתה הפעם הראשונה שלי. היינו באזור קרבות, וצוותים שלנו ניסו ללוות צוותי תיקון בשטח והתקרבו ללחימה. הם התקשרו וסיפרו שהם רואים את הלחימה, ואז שאלו אותי 'את רוצה שנצא או שנישאר? התקלה שצריך לתקן פה קריטית – ואולי לא נוכל לחזור לכאן שוב'.

"היה אירוע שבו במשך כמה ימים בגלל תקריות ביטחוניות לא הצלחנו לתקן תקלה. ניסינו כמה ימים להגיע לאתרים שבהם נפלו קווי חשמל, ולא הצלחנו כי זה היה קרוב לגדר, ושם עיקר הלחימה. ואז, אחרי כמה ימים, פתאום ביום אחד הצלחנו – התיאום היה ממש מעולה, והחזרנו את החשמל ל-400 אלף תושבים שהיו מנותקים. תיקנו שלושה קווי חשמל שמכסים 80% מרצועת עזה. זה היה מרומם נפש. החשמל, צריך להבין, נוגע בחיי האנשים בהמון מקומות – שאיבת ביוב תלויה בחשמל, בתי חולים, שאיבת מים מבארות, תקשורת ועוד".

איך אפשר לתמרן בין שני צדדים שהם בעצם אויבים? זה לא מעורר חוסר אמון? הישראלים יחשדו בכם שאתם עוזרים לחמאס, חמאס יתעצבנו שאתם מדברים עם הישראלים.

סיטרוק: "הצלב האדום קיים עשרות שנים, ובנה קשרים טובים עם הרשויות בישראל ובעזה. זה משהו ייחודי. שני הצדדים יודעים שהמטרות שלנו הן רק הומניטריות, ושאנחנו עושים עבודה טובה גם ביומיום. הקבלה שלנו היא אחד המפתחות החשובים להצלחה בפרויקטים".

בדיאי: "במהלך המלחמה, מה שעורר השראה היה האומץ של אנשי הצוות שלנו. קיבלתי מהם עידוד. הרגשתי שזה לא הוגן שאני מגיעה לשם רק לשנה, ושיש לי אפשרות לצאת לחופשות בישראל. לא חוויתי את מה שהם חווים, והם היו אלה שאמרו 'נתגבר ויהיה בסדר'. בעזה ראיתי אנשים שגרים 35 נפשות בבית, או שלא היה להם מים וחשמל במשך שבוע וחצי – ואני, יש לי חשמל ומים, והמשפחה שלי בקנדה, כך שאני לא צריכה לדאוג".

איך שומרים על נייטרליות? יש לך חברים בישראל, ואת נעה בין עזה לישראל.

בדיאי: "הרושם שלי הוא שהאדם הממוצע פה והאדם הממוצע שם רוצים את אותו דבר. נוח לי לדבר עם שניהם. אני לא מדברת אתם על פוליטיקה. האינטראקציה האנושית הבסיסית היא משותפת. המשפחה שלי באה מהמזרח, אבל גדלתי במערב – אז אין לי בעיה לעבור בין שני הצדדים. אני לא רואה הבדל בין האנשים פה ושם.

"אני זוכרת שיצאתי לסוף שבוע לעכו, ושהינו בדירת נופש אצל משפחה שם. הם היו המומים, 'מה, את עובדת בעזה? וואו, איך זה?' הם היו סקרנים מאוד ורצו לדעת על זה, איך שם. הם אמרו שהיו רוצים לראות את זה בעצמם".

לא ניסו להשפיע על הדעות הפוליטיות שלך לכאן או לכאן?

"האמת היא שאם כבר זה קרה בישראל. בעזה אני עובדת עם אנשי מקצוע, הם לא חושבים שזה משהו שאני אכנס אליו, אז הם לא מדברים אתי על זה – ולא יוצא לי לדבר עם קיצוניים. אני מנסה לעקוב אחרי הפוליטיקה, אבל זה מורכב מאוד ואני לא מצליחה. שנה אחרי שהגעתי לאזור, לא אשקר, אני מבולבלת יותר משהייתי קודם".

מה את מתכננת לעשות עכשיו?

"אני נוסעת קודם לקנדה, לנוח חודש. זה בטח לא מספיק, אבל זה מה שיש. ומשם אמשיך לאפגניסטן – לעבוד על תשתיות מים וחשמל. עצוב לי להשאיר מאחורי את האנשים המדליקים שהכרתי בתל אביב, בירושלים, בשכם, ברמאללה ובעזה".

מה תאמרי לאנשים בחו"ל שמאשימים את ישראל בהרס בעזה?

"שאלה טובה. אני יכולה רק לומר שהיתה לי הזכות להיות במקום, שאנשים רבים לא יכולים לראותו. האנשים בעזה נהדרים ונדיבים, והייתי אומרת אותו הדבר על הישראלים. יש לי חשש שאולי התקשורת נוטה לקטב דברים – אבל במציאות שני הצדדים די דומים. יש לי אהבה רבה למקום הזה, ואני מודה שאני ממש לא יודעת הרבה עליו".